מעמד הר גריזים והר עיבל
"וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמור, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז.ט)
"אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן שמעון, ולוי, ויהודה, ויששכר, ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן." (דברים כז. יב- טו)
מסביר רש"י, כפי שמובא מסכת סוטה דף לו "שישה שבטים בכל הר, והכהנים והלויים והארון באמצע. הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ואלו ואלו עונים אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואמר כל העם אמן"
לא מובנת מה המשמעות של פילוג השבטים על שני הרים חצי חצי. ואם כלפי חצי אחד מהעם אומרים ברכה, וכלפי החצי השני אומרים קללה- למה שירצו הצד של הקללות "לקבל קללות " במקום לקבל ברכות?
ואם כבר מפנים קללות לצד אחד, למה כולם אומרים אמן? אם כן מה המשמעות של החלוקה? אם כולם עונים אמן על הברכה ועל הקללה- שכולם יעמדו במקום אחד והלווים יפנו את פניהם כלפי כל העם, ואת כל הברכות והקללות יפנו כלפי כולם. וכן למה נבחרו דווקא שבטים האלו לצד הברכה או לצד הקללה?
צד הברכה
שמעון – הבן השני מלאה.
לוי – הבן השלישי מלאה.
יהודה- הבן הרביעי מלאה. יששכר – הבן החמישי מלאה.
יוסף -בן בכור לרחל. בנימין -בין שני לרחל.
הר עיבל צד הקללה:
ראובן – בכור יעקב ולאה.
גד- בכור של זלפה שפחת לאה.
אשר- בנה השני של זילפה שפחת לאה.
זבולון – בן שישי מלאה. דן- בכור של בלהה שפחת רחל.
נפתלי-בן שני של בלהה שפחת רחל.
בעוד שעל הברכה בהר גריזים מצויים בני האימהות ואין אף בן מזלפה ובלהה האמהות, בהר עיבל מצויים כל בני האמהות חוץ מהבן הבכור של לאה, ראובן, ובנה השישי זבולון.
יכולנו לחלק את השבטים בצורה יותר שווה: יכולנו לשים חצי מבני האימהות בכל הר, וחצי מבני האמהות. או לחלק לפי סדר הלידה בחלוקה שוויונית אחד לברכה והשני אחריו לקללה וכן על זאת הדרך את כולם… נראה שהסדר איננו מקרי. מה בא לרמז לנו סדר זה? האבן עזרא מפרש "אומר על הברכה- ביני הגבירות, ועל הקללה- בני השפחות. ואם יחסרו שנים, ובני לאה רבים, ונלקחו הגדול והקטן".
אבל אם מפאת מקום שמו שני ילדים של לאה על הקללה בהר עיבל, לא היו צריכים לקחת את הגדול שבהם- שהרי הבכור משובח!
יש מפרשים, שראובן לא נכלל בברכה מצד עונש שקיבל, ופחיתותו של זבולון. ראובן בגלל מעשה בלהה או בגלל רצונו להיות עם גד בעבר הירדן המזרחי. כפי שמבאר צרור המור.
זבולון מפני שהוא כעבד ליששכר- שפתי כהן.
ויש מפרשים הפוך, מצד מעלתם שמו אותם בצד של הקללה, ראובן שלא חטא באשת אב – רבנו בחיי.
זבולון שהיה בעל תורה ויכול להגן עליהם בתורתו. (הרב יצחק לוי מביא בשעורו הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל)
הסביר הרב אליהו כי טוב פירוש אחר: על הברכה השבטים השוכנים קרוב למקדש, ועל הקללה השבטים הרחוקים מן המקדש.
אבל למרות כל ההסברים הנ"ל, עדיין לא מבוארת התשובה לשאלתנו בדבר החלוקה, למה לחלק? אפשר להיות כולם ביחד!
ידוע שבמעמד הר גריזים והר עיבל קיבלו עליהם ישראל את עניין ה"ערבות ההדדית" כפי שכתוב "היום הזה נהיית לעם", אז למה במעמד כזה של ערבות הדדית דווקא חילקו את השבטים?
וגם החלוקה לא הגיונית ושיוויונית, ולמה לא התנגדו השבטים להיות בחלקה של הקללה?
יש לפרש, באמת, צד הברכה "משובח" יותר-בני רחל ולאה. אבל, הבכור מכולם -בכורו של יעקב ולאה "ראשית אוני"- ראובן, איננו. ואכן, צד הקללה הר עיבל, "גרוע", ו"פחות מיוחס" וכולל את בני האמהות, אבל בכורו של יעקב ולאה- ראובן מצוי בו! וגם בכוריהן של בלהה וזלפה! יוצא, שצד הברכה יכול היה להיות משובח יותר, וצד הקללה יכול היה להיות גרוע יותר!
וכאן באה לידי ביטוי המשמעות האמיתית של החלוקה המדוייקת הזו של השבטים: כפי שאמרנו, עם ישראל קיבל על עצמו את הערבות ההדדית "היום הזה נהיית לעם", במעמד הר גריזים והר עיבל בעצם החלוקה לשני הרים, לשני מחנות, רמזה לנו התורה: אין אף אחד שהוא מושלם לא צד זה ולא צד זה. אומנם, בערכים, ישנם מיוחסים יותר או מיוחסים פחות, אבל גם הברכה וגם הקללה קשורים לכלל עם ישראל. כולם עם אחד- וכולם עונים ואומרים אמן- הן על הברכה והן על הקללה. אל תחשבו, שאתם העומדים בצד הברכה -חסינים בפני הקללה, היא רלוונטית גם כלפיכם, שהרי כולם עונים אמן. אל תחשבו שאתם העומדים בצד הקללה- הברכה לא רלוונטית בעבורכם, שהרי כולם העם עונים אמן.
אם כן למה החלוקה?
החלוקה נועדה דווקא להמחיש את הערבות ההדדית! אם אתה מבורך וחבר שלך ארור -אתה לא מושלם- עובדה- ה"ראש שלך", הבכור, מצוי בצד הקללה. אם השלמת רק את עצמך, וחלק מעם ישראל לא איתך, אתה חסר! אם חלק מהעם חוטא בעבירות, אתה תשלם, מכיוון שיש ערבות הדדית בין כל עם ישראל.
וגם מצד הקללה, אם אתה מצוי בצד הקללה- לא הכל אבוד, גם אם עשית מעשים אשר לא ייעשו -לפחות חצי ממך הוא טוב, שהרי עם ישראל ערבים זה לזה וכולם עונים על הברכות ואומרים אמן.יוצא שגם לך ובתוכך יש ברכה, וצריך אתה לגלות אותה.
אם אנחנו רוצים להראות ערבות, מה יותר ערבות מזה שיעמדו כולם ביחד? אומרת התורה: לא! דווקא כשאתם מובדלים ומופרדים, וחושבים שאתם שונים ומוצלחים יותר מ"האחרים" החילונים / החרדים / הספרדים/ והאשכנזים וכולי וכולי…. דווקא אז תדעו שאתם לא שלמים, וחסרים, ולא הצלחתם להגיע אל המנוחה ואל הנחלה -ואין אתם עומדים במשימה שהציבה התורה לכם! כל עוד אתם מובדלים ועומדים על שני הרים ותהום ביניכם אתם כמו גוף חצוי, ולא משנה כמה מוצלח או ברוך יהיה חלק אחד, לעולם הוא לא יהיה מושלם. ובהתבדלותכם זו, החלק השני שבעם נהיה ארור ומקולל ועלול לגרור ולגרום חולי ואבדון לכל הגוף כולו.
ערבות הדדית היא דווקא כשיש שוני בן הפרטים, שיש אחר שלא הולך בדרך שלך, ואתה עדיין צריך לחבקו, ולקבלו, להבינו, ולנסות לקבל אותו על אף השוני שיש בין הדעות והמעשים. לכן אמרה התורה דווקא לפצל את העם. גם כשיחשבו שהם ברוכים הם יהיו חסרים את הבכורות! וזאת על מנת להמחיש שהאחדות והערבות הדדית לא נובעת מאחידות אלא דווקא מלקבל את האחר והבנה שבלעדיו אנחנו לא גוף שלם!
אז למה לא התנגדו השבטים על צד הקללה לקבל צד זה של הקללות? כי באמת הברכות והקללות נאמרו לכולם. תכלית כל העם וכל פרט ופרט ממנו היא לרומם את כל העם. ולעבוד את ה' באמת כאיש אחד כגוף אחד, ואל ידח ממנו נידח.
מסביר המהר"ל: "כאשר נכנסו לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי… כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני. ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ. היו ביחד בארץ היה להם מקום אחד- הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכן כתיב "להיות לכם לאלוקים" כי יש להם א-ל אחד. בעוד שבגלות הערבות נובעת מחובתו של האדם להוכיח את החוטא, הרי שבארץ ישראל האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצלה" (נתיב הצדקה פרק ו)
יוצא, שאם אנחנו יחידה אורגנית אחת, לא משנה באמת מי יעלה בהר הברכה, ומי יעלה בהר הקללה, הכל היינו הך- כולנו אחד!
(טל יקותיאלי. לע"נ מו"ר אבי גד בן אסתר הכ"מ)