"כי האדם עץ השדה"
"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" (דברים כ.יט) רש"י מפרש את המילה "כי" בלשון דילמא, שמא. " שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר? למה תשחיתנו? למעשה אומר רש"י כי מדובר בשאלה רטורית!
וכן מפרש ספורנו "כי האומנם עץ השדה האדם לבוא מפניך בגללו העיר במצור? למסור את עצמם בידיך מכח מצור? מכיוון שאינו כן בזה, גם שראוי להזיק תושבי העיר בכלי מלחמה, כמו סוללות וזולתם להביא העיר במצור, הנה בהיות שלא תשיג זה בהשחתת האילנות- אין ראוי להשחיתם כמו שראוי שתשחית את האדם יושבי העיר!"
גם ספורנו מפרש את הפסוק כשאלה רטורית!
למרות שאינני בקי בתורה ברמה כזאת שאוכל לומר שמדובר במקום יחידי בתורה שיש שימוש בשאלה רטורית שכזו, אין ספק שמדובר בדבר יוצא דופן! בייחוד כשמדובר בחוקים ומשפטים שבהם לא מצוי סגנון זה.
אמנם ישנן שאלות רטוריות הקיימות במקרא שנאמרו על ידי יחידים כגון: "אייכה", "הברכה אחת היא לך אבי?", "הלה' תעשו זאת עם נבל ולא חכם?" אבל לא מדובר פה על אותו הדבר, כאן בפסוק לכאורה הייתה אמורה להיות סיבה ולא שאלה רטורית.
בייחוד מתחדדת התמיהה לאור הסמיכות לאותו מטבע לשון "כי" המצוי בתחילת הפסוק "כי ממנו תאכל" שבו המילה "כי" משמשת להסבר בעוד שלמילה "כי" בהמשך "כי האדם עץ השדה" משמשת לתמיהה.
למה נדחקו מפרשים רבים לפרש פסוק זה בתמיהה? הרי ישנו פירוש אשר מסתדר גם ללא שאלה רטורית כמו שמפרש רמב"ן: "וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל"
וכן מפרש האבן עזרא: "…מדקדק ספרדי אמר כי חסר "ה" וכן הוא הכי האדם עץ השדה? וזה הטעם אינו נכון בעיני, כי מה הטעם לומר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך? לפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה! וזה פירושו: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו "כי נפש הוא חובל" כי חיי נפש הוא חובל ואותו לא תכרות, דבק עם לבוא מפניך במצור. הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו, ואסור לך להשחיתו שתבוא העיר מפניך במצור…"
אלא נדחקו המפרשים לפרש את הפסוק בלשון תמה -בכדי להאיר לנו מושג גדול על דרך האדם בעולם והנהגת הקדוש-ברוך-הוא בעולם! ידוע כי בתורה ישנם דברים וציוויים קשים לפעמים אף "אכזריים" בעיני בשר ודם כגון: לא להחיות כל נשמה- בכיבוש הארץ, מצוות עיר נידחת, מצוות ירושת הארץ והורשת הגויים מארצנו, ועוד ועוד.. אך כאמור דברים אלו קשים לעיני האדם בלבד, עם המוסר המאוד מצומצם והמוגבל שלו. אבל באמת הם תיקון גדול לעולם.
ברגע שמעמידים את הפסוק בתור שאלה עולה לנו השקפה נוספת:
כל ה"רוע" וה"דין" שיש בתורה הינו אך ורק לתועלת ואף אם התועלת לא ידועה לנו -אנחנו בטוחים במי שנתן את התורה שהכל מדוייק וטוב וצודק ונכון. מה שאין כן במעשי האדם! כי האדם מדעתו והבנתו כמו עץ השדה. מה העץ לא יודע ולא רואה חוץ מארבע אמותיו,אשר בין לילה יכול למות, כך גם האדם: לא באמת יודע את דעת קונו ולא באמת מבין את חוכמתו ואת המוסר הנכון והאינסופי. האדם מוגבל קצר ראייה, וקצר הבנה. האדם יכול לטעות ולחשוב שכרגע במלחמה יש לו אישור מהקדוש ברוך הוא להרוג להשחית ולהרוס כל הנקרה בדרכו כמו שרואים מה שקורה כשאומות העולם יוצאות למלחמה- על כל מעשי ההרס, האונס, והביזה הנלווים להם. לא כך היא דרכו של הקדוש ברוך הוא! רק מה שיש לו תועלת אמיתית ומוסרית מאפשר לקדוש ברוך הוא לבצע בעולמו. (גם בהשמדת האויב יש תועלת מוסרית שכזו) מה שאין כן בהשחתת עצי הפרי. זהו מוסר שרוצים ללמדנו רש"י, ספורנו, שפתי חכמים ועוד:
אין רע יוצא תחת ידו של הקדוש ברוך הוא! "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא"
(טל יקותיאלי. לעילוי נשמת מו"ר אבי כד בן אסתר הכ"מ)