גם אתם מרגישים שסוחטים אתכם?
חשבתי בעה"י כיצד יתכן שדוקא הצדיקים עומדים בפני הכי הרבה קשיים ונסיונות בעוה"ז יותר מכולם? וכדי לענות על התשובה נשתמש במשל. מה עושה אדם שברשותו סל גדול של רימונים ומתוכם הוא רוצה לאכול כמה ולסחוט כמה? כל רימון רקוב או מתולע הוא יזרוק מיד לאשפה מאחר ואין לו מה לעשות איתו, והוא יבחר מהם דוקא את היפים ביותר כדי לאכול ולסחוט אותם, ואז יברך עליהם ויתקן בכך את הנשמה שמגולגלת בהם, ודוקא באמצעות כך הם יזכו להתעלות הגבוהה ביותר מבחינתם.
כך בדיוק הם גם הצדיקים שדוקא להם הקב"ה שולח נסיונות, קשיים ואתגרים רוחניים, שהרי הרשעים גם ככה אין להם חלק לעוה"ב ואין מה לעשות איתם אז הקב"ה נותן להם להנות לפחות מהעוה"ז, בעיקר כדי לשלם להם בכך את כל השכר שמגיע להם על מיעוט המצוות שעשו כדי לסגור איתם חשבון בעוה"ז. אך לצדיקים לעומת זאת מחכה עוד דרך ארוכה ואינסופית ויש עוד הרבה מה לעשות איתם, ולכן הקב"ה רוצה לעזור להם לתקן את מידותיהם, לזכך את נפשם, ולרומם ולהעצים את כל מציאות חייהם כדי שיגיעו לעוה"ב כמה שיותר זכים, טהורים ונקיים מכל חטא ועוון, וגם שיהיו מוכנים מבחינת מדרגתם הרוחנית שתהיה כמה שיותר קדושה ועליונה ומותאמת לעולם המושגים של העוה"ב, בין היתר כפועל יוצא של התגברותם על היצר הרע שהציב בפניהם אינספור קשיים, נסיונות, מכשולים ואתגרים רוחניים, ומכאן מובן מדוע קרא לו אלוקים "טוב מאוד" כשהאדם מצליח להתגבר עליו, מאחר וזה מעצים אותו, את מדרגתו הרוחנית ואת כל העוה"ב לו יזכה.
באחת הדרשות שמעתי את הרב אומר שעיקר גדולת האדם, יותר ממה שהיא נקבעת ע"פ ידיעותיו והשגותיו בתורה, היא נקבעת ע"פ מידת הצלחתו בכבישת יצרו. ע"כ. ויש לכך ראיה, כדאיתא בגמרא: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל:), שהרי חתיכת הבשר שמבשלים גדולה יותר מהתבלינים שמוסיפים לו מחד ומאידך מהעובדה שהרוב המכריע של בני האדם לא יאכלו שום חתיכת בשר ללא תבלינים גם אם היא המובחרת ביותר בעולם, מאחר והם אלו שנותנים לה את כל הטעם, ניתן ללמוד שבלי התורה לא יכול אף אדם להתמודד ולנצח את יצרו הרע שטבוע בקרבו, וזה כשלעצמו מלמד על כך שככל שהאדם מצליח יותר לכבוש את יצרו זה אך ורק בזכות התורה שבו.
ויוצא מכאן שהאדם שהכי צריך לדאוג הוא זה שכל חייו מתנהלים על מי מנוחות, שיתכן והגדיש את הסאה והרשיע עד כדי כך שכל מה שנשאר לו זה רק לסיים את מכסת שנות החיים שלו בעוה"ז מבלי שתהיה לו כל המשכיות לחיי הנצח של העוה"ב, אלא כמובן אם ישכיל לעשות תשובה ולהציל את נשמתו, ואז יתחילו גם עבורו הקשיים והנסיונות מאחר והוא הצליח להיכנס למסלול שונה בתכלית של אדם שיש לו חלק לעוה"ב, וכעת גם לו יעזור ד' יתברך לתקן, לזכך, לטהר ולקדש את כל מה שנדרש מבחינתו כדי לעלול על דרך המלך, וזאת עושים בין היתר ע"י קשיים ונסיונות שהם מחויבי המציאות עבור כל צדיק.
וזה גם מה שמסביר מדוע דוקא לאחר שהאדם חוזר בתשובה הוא נפגש עם אי אילו קשיים ונסיונות שלא היו לו בעבר. משל למה הדבר דומה? למכונה שמעולם לא עבדה ולכן גם לא התגלו כל התקלות שיש לה, ורק כעבור עשרים שנים בהן ישבה במחסן התגלו בה כל התקלות שתוקנו ע"י איש המקצוע המתאים.
גם אברהם העברי זכה להיות אברהם אבינו דוקא בזכות שעמד בעשרת הנסיונות שאע"פ שהיו לו קשים מאוד ללא כל צל של ספק, הוא הצליח להתגבר עליהם ולעבור אותם בהצלחה גמורה.
מי שלא נכנס למטבח בערב שבת אמנם לא יכוה אך הוא ישאר רעב ולא יהיה לו מה לאכול בשבת, ולעומתו מי שנכנס למטבח בערב שבת ומבשל אוכל לכבוד שבת אמנם עלול להיכוות אך הוא יזכה לענג את השבת במאכלים משובחים ומפוארים, והעוה"ז נמשל כאן לערב שבת, העוה"ב לשבת, והאוכל כמובן לתורה, מצוות, יראת שמים ומעשים טובים, ודי למבין.
שמעתי משל חזק בנושא באחת הדרשות על שני חולים, שעם הראשון הרופאים מקפידים מאוד על תזונה ואורח חיים בריאים ככל האפשר, ולשני לעומת זאת מתירים לאכול ולשתות כל מה שהוא רק רוצה ללא כל הגבלה, ולנהל את סדר יומו כטוב בעיניו. ולכאורה נראה שיש כאן הפליה לא צודקת אלא שבאמת מצבו הבריאותי של החולה הראשון מאפשר להצילו ולהחזירו לקו הבריאות כדי שיחיה למשך שנים ארוכות, בזמן שאת השני אבחנו הרופאים כחולה סופני שלרפואה אין כל פתרון עבורו ולא נשארו לו יותר מכמה ימים בודדים לחיות, ולכן החליטו שלפחות יהנה בימים האחרונים לחייו. ע"כ.
אז בפעם הבאה שהאדם מרגיש שסוחטים אותו יזכור שזה דוקא מפני שמעשיו טעימים ליושב במרומים והוא רואה שיש מה לעשות איתו ולאן לקדם ולהעלות אותו והוא מוגדר כחי, ולא מאותם אלה שהוא מתכוון לזרוק לאשפה ומוגדרים כמתים עוד בימי חיותם, וכל מה שהם נמצאים פה זה רק באופן זמני כדי לשלם להם את שכרם ע"פ המושגים שלהם. שהרי בשכונה בה יש שני חייטים כשאת כל העבודות מביאים לראשון, אף אחד לא יעלה על דעתו שהשני שיושב רגל על רגל ישמח במצבו שאין לו הרבה עבודה ולחץ, שהרי בזמן שהראשון מצליח לפרנס את ביתו הוא רק ממשיך לצבור עוד ועוד חובות, כדאיתא בגמרא (ברכות סד.): "תלמידי חכמים אין להם מנוחה [מפרש"י: מישיבה לישיבה וממדרש למדרש] לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר: 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן' (תהלים פד, ח).
(נכתב ונשלח ע"י ברוך עינב)