המקום אשר יבחר ה'
פתיחה – הנושא המרכזי של פרשת ראה
הרמב"ם פותח את הלכות בית הבחירה בזה הלשון:
"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות… שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו' כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל… ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה… וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים… כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד" (רמב"ם הלכות בית הבחירה א', א'-ג')
בתורה לא נאמר במפורש דבר על ירושלים כמקום המקדש, אלא רק על "המקום אשר יבחר ה' " (דברים י"ב, ה').
בתחילת פרשת ראה, אוסרת התורה הקרבת קרבנות בכל מזבח חוץ מהמזבח שנמצא ב"מקום אשר יבחר ה' ". כמו כן, סוף הפרשה עוסק בשלושת הרגלים, פסח שבועות וסוכות, בהם ישראל חייבים לעלות ולהראות ב"מקום אשר יבחר ה' ".
בסך הכל, הביטוי "המקום אשר יבחר ה' " מופיע שש עשרה פעמים בפרשת ראה. לכן, אם עלינו לבודד נושא אחד כנושא המרכזי של הפרשה, הנושא הוא "המקום אשר יבחר ה' ". הוא, בסופו של דבר, ירושלים.
בשיעורנו השבוע, נתמקד בתחילת הפרשה, בה הביטוי "המקום אשר יבחר ה' " מופיע ארבעה פעמים. הקורא את תשע עשרה הפסוקים הראשונים של פרק י"ב, יגלה מיד שהדברים חוזרים על עצמם, לכאורה.
התורה מציגה את החיוב להביא קרבנות וקדשים נוספים (כגון בכורים ומעשרות, כשהכוונה למעשר שני) אל המקום אשר יבחר ה', ארבע פעמים:
"לא תעשון כן לה' א-להיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם… והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים י"ב, ד'-ו')
"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו… והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' " (שם ח'-י"א)
"השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (שם, י"ג-י"ד)
"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך: כי אם לפני ה' א-להיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' א-להיך בו" (שם י"ז-י"ח)
כדרכה, דורשת התורה שבעל פה הלכות שונות מחזרה זו. אולם, כיוון ששבעים פנים לתורה, אין זה פוטר אותנו מניסיון לפענח פרק זה על פי פשוטו של מקרא. בדברינו, נציע פתרון המבוסס על ההבדלים הדקים הקיימים בארבעת ההופעות של הדין הזה. במיוחד, נדגיש כיצד תיארה התורה את הניגוד למקדש:
- לא תעשון כן לה' א-להיכם.
- איש כל הישר בעיניו.
- בכל מקום אשר תראה.
- בשעריך.
בדברינו, ננסה להראות כיצד כל ניסוח עוסק באופן שונה, באיסור להקריב מחוץ למקדש.
א. לא תעשון כן לה'
הקטע הראשון מתחיל במצווה להשמיד ולאבד את העבודה הזרה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן: ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים י"ב, ב'-ג')
מיד אחר כך, ממשיכה התורה באזהרה הבאה: "לא תעשון כן לה' א-להיכם" (שם ד)
התורה לא מפרשת מה אסור לעשות לה'. מפרשים רבים הלכו בעקבות הגמרא ופירשו שיש איסור מן התורה להרוס דברים שיש בהם קדושה. אנו מחויבים לנתוץ מזבח של עבודה זרה, אבל אסור לנו לעשות כן למזבח שיועד ל-ה'. אנו מצווים לאבד את שם האלילים, אבל אסור למחוק את שם ה' (בעניין זה, ראו רמב"ם הלכות יסודי התורה ו', א').
אולם, קריאה רצופה בהמשך הפרשה מעלה משמעות ופרשנות נוספת: "לא תעשון כן לה' א-להיכם: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה: והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם" (שם ד'-ו')
כאן, אנו פוגשים לראשונה את המקום אשר יבחר ה' כמקום ההקרבה הבלעדית. רק באותו המקום אפשר להקריב את הקרבנות, או לאכול בכורים ומעשר שני. אם נקשר חיוב זה עם מה שקדם לו, התורה מחייבת להרוס לאבד את כל המקומות המפוזרים בהם עבדו הכנענים, על ההרים והגבעות ותחת כל עץ רענן. הכנענים בנו מזבחות פרטיות בכל מקום בארץ ישראל, אבל לא תעשון כן לה' א-לוהיכם – לכם אסור לעבוד את הקדוש ברוך הוא בדרך זו. אתם חייבים לבנות מקדש במקום אשר יבחר ה'. שם, רק שם, אתם יכולים להקריב את קרבנותיכם (ראה ברש"י).
לפי פרשנות זו, החיוב להקריב קרבנות רק במקדש הוא מעין תגובה לנוהג המקובל אצל עובדי עבודה זרה. גם מי שרוצה להקריב קרבן לקדוש ברוך הוא נמנע מלחקות את דרכי הפולחן של עובדי עבודה זרה, גם כשכוונותיו טהורות.
אם כנים הדברים, איסור זה מקביל לאיסור המופיע בסוף הפרק, שחותם באותם המילים:
"השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמור איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני: לא תעשה כן לה' א-להיך" (שם ל'-ל"א)
ופירש הרמב"ן: "אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו: לכן הזהיר, לא תעשה כן" (פירוש הרמב"ן שם)
נראה, שניתן לעמוד על עומק נוסף במצווה זו. האפשרות לבנות מזבח פרטי מאפשרת הקרבת קרבנות על פי הרצון האישי של כל אחד ואחד. מצב זה, של עבודה אישית ללא שליטה מרכזית, יכול להוביל לעבודה זרה של ממש. לכן, אחת הסיבות לעבודת קרבנות מרכזית בתוך בית המקדש, במקום אשר יבחר ה', היא כדי למנוע שיבוש של מעשה ההקרבה.
הנביאים התייחסו רבות לתופעה של מזבחות פרטיים, לא חוקיים: במות. ספר מלכים מספר על מספר מלכים שהצליחו במלחמתם נגד עבודה זרה, אך לא הסירו את הבמות (מלכים א' ט"ו, י"ד; שם כ"ב, מ"ד; מלכים ב' י"ב; ד', שם י"ד, ד', שם ט"ו, ד'; שם ט"ו, ל"ה). למעשה, חזקיהו ויאשיהו הם היחידים שהצליחו להסיר את הבמות.
הרושם המתקבל הוא, שהצלחה בהסרת עבודה זרה לבדה לא השיגה את המטרה הנכספת, הבאת העם לעבודת ה'. כל עוד המשיכו העם להקריב על הבמות, הם לא היו עסוקים בעבודת ה'. דברים אלו מפורשים בדברי הימים, שם נאמר: "אך הבמות לא סרו ועוד העם לא הכינו לבבם לא-להי אבותיהם" (דברי הימים ב' כ', ל"ג)
ב. לא תעשון איש הישר בעיניו
הקטע השני פותח בפסוק: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו" (דברים י"ב, ח')
הביטוי "איש כל הישר בעיניו" יוצר אסוציאציה ברורה לספר שופטים, כתיאור לאנרכיה ששררה בבני ישראל בהעדר מערכת שלטונית מרכזית: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז, ו'; שם כ"א, כ"ה)
על אף הצורך להגן על זכויות הפרט, ישנו הכרח גם להכיר בחובותיו כלפי הציבור, ובדרישה שכל אחד ואחד יתן גיבוי לשלטון המרכזי. כפי ששנינו במסכת אבות: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג', ב')
בהתאם לכך, יש צורך לאזן בין זכויות הפרט וחובותיו כלפי הציבור גם בתחום הרוחני. המערכת ההלכתית מתאפיינת בפרטים רבים. מערכת זו מחייב את כל עם ישראל בשווה ויוצרת דרך מסוימת בה כולם ביחד עובדים את הקדוש ברוך הוא. על ידי המערכת ההלכתית, הציבור הדתי בא לידי ביטוי.
יש להדגיש, שמערכת זו אינה פוסלת את מיקומו של היחיד. אדרבה, היהדות תומכת ואף מזמינה את הביטוי הדתי האישי, בתוך ההקשר ההלכתי. כל אחד הוא שונה, בעל חוויות רוחניות ייחודיות. לכן, על אף הצורך ללכת בתלם ההלכתי במישור המעשי, החוויה הרוחנית המלווה את המעשה, היא בעלת אופי אישי.
כך מופיע גם בהמשך הפרשה: "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים י"ד, ב')
ופירש רש"י את הכפילות בפסוק:"כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך ועוד ובך בחר ה' " (רש"י שם)
מורי ורבי הרב סולובייצ'יק זצ"ל הסביר, שהקדושה שקבלנו מהאבות הינה הקדושה הציבורית המתחלקת באופן שוויוני לכל צאצאי אברהם יצחק ויעקב. בנוסף לקדושה זו ישנה קדושה נוספת, "ובך בחר ה' ". לכל אחד ישנה קדושה ייחודית שלו.
הרב סולובייצ'יק הוסיף להסביר שיש שני היבטים לכל מצווה: הפעולה המכנית של מעשה המצווה והתוכן הרוחני. בפעולת המצווה כולנו שווים, כולנו חייבים לעשות אותם פעולות בדיוק ואין לאף אחד יתרון על פני זולתו. הפן האישי הייחודי בא לידי ביטוי בתוכן הרוחני-דתי המלווה את הפעולה. בלשונו של הרב סולבייצ'יק, "הקיום שבלב".
בתחום הקרבנות, הקרבה אישית על במות הייתה מותרת בהתחלה. אולם, ברגע שעם ישראל ירש את ארץ כנען ונקבע מקום מרכזי להקרבת הקרבנות, נאסרו הבמות. מכאן ואילך, מוטל על היחיד לכבוש את רצונו לעבוד את הקדוש ברוך הוא בצורה אישית, והתורה נלחמת ומזהירה מפני אנרכיה רוחנית.
בניסיון ליצור את הקהילה הרוחנית, היחיד חייב ללכת בתלם ולהביא את קרבנותיו למזבח הציבורי. הביטוי הרוחני האישי חייב להיות מוגבל לתחום הסובייקטיבי של כוונה וחוויה.
רעיון זה בא לידי ביטוי במימרא המפורסמת של רבי נתן: "הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן" (נדרים כב עמוד א').
הנודר מחפש דרך אישית לעבוד את הקדוש ברוך הוא, דרך השייכת רק לו. לא די לו באותם דברים שאסרה תורה, ולכן הוא מקבל על עצמו איסורים פרטיים. רבי נתן ראה באיסור במות תקדים תורני הפוסל תופעה זו. הנדר, בעיני רבי נתן, הוא שווה ערך לבניית הבמה – יצירת התשתית הפרטית המיועדת לעבודתו האישית. קיום הנדר, לפי דבריו, דומה להקרבה על הבמה – העבודה הפרטית בפועל.
ג. פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה
על מנת להבין את המיוחד בקטע השלישי, יש להקדים ולשים לב לשתי נקודות:
- עד עכשיו התורה עסקה בכל הקדשים המובאים למקדש (קרבנות, מעשר שני, ביכורים וכו'). בקטע זה התורה מציינת את קרבן העולה במיוחד.
- בניגוד לחיוב להביא עולה למקדש, התורה מציינת את ההיתר לאכילת בשר תאווה בכל מקום.
יש לציין, שההיתר לשחוט בהמת חולין מחוץ למקדש ולאכול את בשרה, אינו מובן מאליו. לפי ההבנה המקובלת, בשר תאווה נאסר כל זמן שהיו ישראל במדבר, וההיתר החל רק בארץ ישראל, כמו שכתוב בהמשך הפרק:
"כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (שם כ'-כ"א)
במדבר, לעומת זאת, בטרם נכנסו לארץ והתרחקו מהמשכן, עם ישראל חנה מסביב למשכן. ממילא, מי שרצה לאכול בשר, היה מקריב קרבן שלמים, מקטיר אימוריו על המזבח, נותן לכוהנים חלקם ואז אוכל משאר הבשר.
בדבריה כאן, מעמתת התורה בין איסור העלאת העולה בכל מקום אשר תראה (שם י"ג), עם היתר אכילת בשר בכל אות נפשך (שם ט"ו).
על מנת להבין את הדברים, יש לחדד את המיוחד בקרבן עולה. בשאר קרבנות, ישנו שילוב בין הקרבה על המזבח ואכילת האדם. רק חלק מהקרבן נקרב על המזבח, ושאר הבשר נאכל על ידי בעלי הקרבן או הכהנים. בעולה, לעומת זאת, הקרבן כולו עולה על המזבח.
אם כן, הפרשה עוסקת בשני הפכים. מצד אחד הקרבה ללא שום אכילה (עולה), ומהעבר השני אכילה בלי שום הקרבה (אכילת בשר).
קרבן עולה משקף את המחויבות המוחלטת לבורא העולם. על ידי העלאת העולה, המקריב מבטא באופן סמלי שהכל שייך לקדוש ברוך הוא. מהצד השני, אכילת בשר למטרת תאווה, בלי שום הקרבה, שמה את האדם ותאוותיו במרכז.
התורה שוללת רצונות אישיים ביחס לקרבן עולה באופן מיוחד, מאחר ורצונות אלו באים בעימות לכל הרעיון המיוצג על ידי קרבן עולה.
לכן, נראה שהדגש המיוחד להקריב קרבן עולה "במקום אשר יבחר ה' ", בניגוד ל"בכל מקום אשר תראה", נועד כדי לבטא את הכניעה האישית המוחלטת, הבאה לידי ביטוי בקרבן עולה. מצד שני, התורה מכירה בצרכים האישיים של האדם ומאפשרת לו לאכול בשר בכל אות נפשו, על פי רצונותיו, "כי ירחק ממך המקום".
ד. לא תוכל לאכול בשעריך
הקטע האחרון אינו עוסק בהקרבה במקום אשר יבחר ה', כי אם באכילה. לכן, אין כאן אותה מידה של חזרה שהתייחסנו אליה למעלה. בכל זאת, נראה שהתורה מוסיפה עוד היבט באשר לאיסור הקרבה ואכילה מחוץ למקדש.
הביטוי הפותח הוא: "לא תוכל לאכל בשעריך" (שם י"ז). כאן, הניגוד למקדש הוא "שעריך". במקום לנסוע למקום אשר יבחר ה', האדם מעדיף להישאר בביתו. ההשפעה השלילית על עבודתו ברורה היא. להישאר בבית פירושו שגרה, ואילו המפגש בין האדם לקדושה מחייב התנערות מהיום יום והתעלות בקדושה. החוויה הדתית המשמעותית מחייבת את האדם להתרומם מהחיים האפורים. יש צורך לנטוש את השגרה ולשנות את המוכר.
במילים אחרות, על מנת להגיע לעלייה רוחנית, האדם צריך לעלות גיאוגרפית לירושלים.
הניגוד בין שגרה להתעלות בא לידי ביטוי מיוחד ביחס לאכילה. אכילה היא פעולה ביולוגית סטנדרטית, והסכנה להפוך בה את הקודש לחול היא מוחשית מאוד. בכל זאת, גם אכילה יכולה להפוך למעשה רוחני כאשר היא נפרדת מהשגרה היום יומית על ידי עלייה למקדש ואכילה לפני ה', כביכול.
חשוב לציין, שחלק זה כולל אזהרה לא לעזוב את הלוי: "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך" (שם י"ט)
אזהרה זו באה בעקבות הפסוק שקדם לה: "כי אם לפני ה' א-להיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' א-להיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך" (שם י"ח)
אנו מצווים לעזוב את שערינו ולעלות למקדש, אך התורה מצווה אותנו להזמין את הלויים אשר בשערינו להצטרף איתנו לאכול לפני ה'. בניסיון לשבור את השגרה ולחפש חוויות חדשות, האדם עלול להתעלם מאותם לויים הגרים אתו ולהעדיף להזמין אחרים. לכן, אומרת התורה, למרות שעלינו לעזוב את בתינו ולנסוע למקדש, אל לנו לעזוב גם את הלויים אשר בשערינו. (מצאנו רעיון מקביל ביחס לעניי עיריך, שגם נלמד מ"שעריך" [דברים ט"ו, ז', וברש"י שם]).
סיום
אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, בנו מזבחות במקומות שונים בארץ כנען. נוהג זה נאסר כאשר נבחר מקדש מרכזי, באיסור שחוזר מספר פעמים בתורה. בדברינו, הצענו דרך להבין את הכפילויות, תוך כדי ציון הניואנסים השונים. לא הרי "לא תעשון כן לה' א-להיכם", כהרי "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו". ולא הרי "בכל מקום אשר תראה", כהרי "בשעריך".
כל הנושאים הללו עוסקים במגוון הבעיות הקיימות בעבודת קרבנות מחוץ למקדש. אולם, באשר למשמעות הרוחנית של עלייה למקדש, קיימת סיבה חשובה בהרבה. המקדש הוא המקום אשר בחר בו ה' לשכן שם את שמו. לכן, הבא למקדש בא למקום בו אפשר לחוות את השראת השכינה, כביכול, כפי שכתוב בסוף הפרשה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר" (דברים ט"ז, ט"ז)
(הרב יאיר קאהן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עור: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)