ברכת המזון של זמננו
בפרשת עקב ישנה הזדמנות לראות מה חשוב למשה רבינו להעבר לדור שנכנסים לארץ. שני ה"מוטו"יים של משה רבינו בפרשתנו, פרשת עקב, הם: אל תפחדו ואל תשכחו.
ראשית, אל תפחדו מהאויבים המחכים לכם בארץ (בזה לא נעסוק הפעם), ושנית, אל תשכחו את ה' מרוב שפע שיהיה לכם. אני אקח את הדברים לדורנו.
אנו בדור של ברכה, עומס שפע (עד כדי כך שלמשל יש להתאמץ ולזרוק חפצים מיותרים מהבית). אף על פי שלרובנו יש דאגות כלכליות, אנו בסך הכל חיים טוב, ומאוד טוב. תחום הדאגות שלנו אינו כמו שהיה פעם, האם יהיה לנו יין לקידוש או עןף לשבת, אלא איך לממן חופשה משפחתית או מחנה קיץ לילדים. האם אנו זוכרים מי נתן לנו כח לעשות חיל?
בפרט כשאדם רואה ברכה במעשיו, הגשמיים או הרוחניים, במעשיו שלו, של משפחתו או של עמו. מדוע זה קריטי בארץ ישראל דוקא? בארץ הזו ה' פועל בעולם דרכנו, דרך היוזמות והפעולות של כל אחד ואחד. זהו הגילוי האלוקי בעולם בדור של ארץ ישראל (ממש להיפך מהמציאות של דור המדבר, שבא הכל היה בניסים גלויים, והתפקיד של העם היה 'לשבת וללמוד' מפי משה). אם יהודי לא זוכר את ה' בתוך הצלחותיו, הוא בעצם מפספס את כל המהות, את הענין המיוחד של דורנו. ה' הוא הרוח שבתוך המפרשים, הוא המנוע שבתוך הרכב 4X4 שלנו. מאוד בקלות אפשר לשכוח מאיפה בא הכח להצליח "וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". אז אתה נעשה כמו בלון מנופח שחושב שלעולם ישאר גדול ויפה.
נסיים בעצה של התורה לענין זה. איך לזכור את ה' בתוך ההצלחות? "ואכלת ושבעת, וברכת את ה'". אמנם הרמב"ן אומר ש"וברכת" אינו ציווי אלא תיאור מציאות: כשתזכה לעושר רב הברכה לה' תפרוץ ממך. אך הוא מוסיף שחז"ל למדו שזהו ציווי, מצות עשה לברך. נראה שיש להרחיב את המצוה, תחיה בהכרת הטוב לה' גם כאשר את ההצלחות אתה יכול לתלות בעצמך.
"וברכת… על הארץ הטובה", אם תהיה במודעות מאיפה באה הטובה וההצלחה שבידך, אז גם הארץ תהיה טובה יותר, הגשמיות תהיה יותר רוחנית, כי היא תהיה "הארץ הטובה אשר נתן לך".
(נשלח ע"י אריאל פנדל)