פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

א. מרכזיותו ומורכבותו של מעמד הר סיני

אחד הנושאים המרכזיים של פרשת ואתחנן הוא מעמד הר סיני. מעמד הר סיני מופיע בפרשה שלוש פעמים, בצורות שונות. הבולטת בהם, היא החזרה על עשרת הדברות: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש: אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמור: אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים …" (דברים ה', ד'-ו')

אך, כאמור, מעמד הר סיני מוזכר בפרשה גם בצורות שונות. כבר בתחילת הפרשה משה מזהיר את ישראל לא לשכוח מעמד הר סיני: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" (שם ד', ט'-י')

בהמשך, מזכיר משה שוב את מעמד הר סיני, בהקשר אחר: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו: השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי… מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש" (שם ל"ב-ל"ו)

מכלל הדברים הללו אנו יכולים להגיע לשתי מסקנות בנוגע למעמד הר סיני: מרכזיותו ומורכבותו.

משה מעלה שוב ושוב את הזכרון של מעמד הר סיני, משום שמעמד זה מרכזי ביותר באמונתנו. משה, חדור בהבנה שימיו ספורים, שהוא ימות במדבר ושבני ישראל יכנסו לארץ כנען בלעדיו, עוסק משה בימיו האחרונים בהכנה הרוחנית של העם. לאור זאת, מובן מדוע משה טורח לרענן את התמונה המוחשית של מעמד הר סיני בזכרון הקולקטיבי של כנסת ישראל.

מן העבר השני, האזכורים הרבים של מעמד הר סיני מורים על מסרים שונים. יש הרבה דברים שאנו לומדים ממעמד הר סיני, ולכל אחד מגיע התייחסות ייחודית.

האזכור הראשון של מעמד הר סיני בא להדגיש את אחד מעיקרי האמונה (לפי שיטת הרמב"ם), שלילת ההגשמה ומניעת עשיית פסלים או צורות שנועדו לסמל את ה'. משה מתאר את מעמד הר סיני, המפגש הרוחני האולטימטיבי, ומזכיר שהעם שמע קול דברים, אך לא ראה תמונה (דברים ד', י"ב). משה מדגיש את המסקנה המתבקשת: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש: פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה…" (דברים ד', ט"ו-ט"ז)

האזכור השני של אירוע זה מתמקד בעוד אחד מעיקרי האמונה, ייחוד ה'. משה רבנו מצביע על מעמד הר סיני, כאירוע היסטורי ייחודי המוכיח נקודה זו: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו: השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (שם ל"ב-ל"ג)

ואכן, לאחר מעמד הר סיני הבינו בני ישראל שמדובר באירוע רוחני ייחודי שאין דומה לו, ועל כן אמרו למשה: "כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי" (שם ה', כ"ג)

ומכאן, משה מגיע למסקנה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו" (שם ד', ל"ה)

את הנאום הראשון חותם משה בפסוק יסודי, אותו הכניסו חז"ל לתוך סידור התפילה, בברכת 'עלינו לשבח': "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (שם ל"ט)

שני האזכורים של מעמד הר סיני שראינו, הופיעו בנאומו הראשון של משה. לאחר הנאום, עובר המקרא לסגנון נרטיבי (סיפורי), ומתייחס אל משה בגוף שלישי: "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (שם מ"א)

לאחר סיפור זה, מציגה התורה את נאומו השני של משה, 'נאום המצוות': "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל: אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים" (שם, מ"ד-מ"ה)

בנאום זה, מופיע האזכור השלישי של מעמד הר סיני.

ב. המסרים הדתיים של המפגש הא-לוהי בסיני

לאחר הקדמה קצרה, פותח הנאום השני בחזרה על עשרת הדברות. במבט ראשון נראה, שאין אלו דברי הקדמה לנאום המצוות, אלא תחילת הנאום עצמו. עשרת הדברות הן המצוות הראשונות שנאמרו לבני ישראל בסיני, ובהן משה התחיל את חזרתו על המצוות.

אולם, התבוננות בפסוקים מראה שעשרת הדברות מתפקדים גם כדברי הקדמה. משה פותח בתיאור של מעמד הר סיני: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש: אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר"  (דברים ה', ד'-ה')

על פי גרסתו של משה, העם סירב לעלות אל ההר עקב יראתם מהאש. זאת, בניגוד למסופר בפרשת יתרו, שהקדוש ברוך הוא ציווה את משה להזהיר את העם: "והגבלת את העם סביב לאמור השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת: לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות י"ט, י"ב-י"ג)

מהו המסר הטמון בשינוי זה?

על מנת לענות על שאלה זו, נתבונן כיצד מספר משה על מה שאירע אחרי עשרת הדברות. לאחר שמשה מתאר את הקול הגדול של דבר ה' הבא מתוך הענן והערפל, משה עובר לתגובת ובקשת העם: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם: ותאמרו הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי: ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' א-להינו עוד ומתנו: כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו" (דברים ה' כ'-כ"ד)

מתוך פחד מהאש והקול, העם מבקש ממשה שהוא יקבל את התורה עבורם. לבקשה זו, הגיב הקדוש ברוך הוא כך: "שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם" (שם כ"ה-כ"ו)

הקדוש ברוך הוא משחרר את העם מחובתם לקבל את התורה, ומזמין את משה לקבל את התורה עבורם: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם: ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" (שם כ"ז-כ"ח)

אולם, כאשר משה משחזר את סיפור עשרת הדברות, הוא 'מתעלם' מהאזהרה הא-לוהית המונעת את העלייה להר סיני. במקומה, משה מתמקד בסיבה אחרת, לפיה העם לא קרבו אל ההר מתוך פחד.

גם נימוק זה נכון, שהרי אחרי עשרת הדברות, כאשר פג תוקפה של האזהרה הא-לוהית, העם המפוחד ביקש ממשה לקבל את התורה עבורם. אולם, יש צורך להסביר את פשר ההתמקדות השונה בתיאור משה.

בטרם נסביר את הדברים, יש להדגיש שמשה מזכיר את מעמד הר סיני בהקשר היסטורי מיוחד מאוד. בני ישראל עומדים על גבול ארץ כנען, מתכוננים להיכנס לארץ ולרשת אותה ללא משה. משה, אשר הנהיג את העם בדרך ה' מהיום שיצאו מארץ מצרים ושהציג בפניהם את דבר ה' בשעת הצורך, לא יעבור את הירדן עם שאר בני ישראל. עומד בפני משה אתגר גדול – להמשיך ולהדריך את העם ולהציג בפניהם את דבר ה', גם אחרי מותו.

הפתרון כמובן, הוא תורת משה. בני ישראל עצמם יכולים להעיד על המסירה הישירה של דבר ה' למשה בעקבות מעמד הר סיני. מתוך פחד, הם בקשו ממשה לקבל את התורה עבורם והתחייבו לקיימה, בדומה להצהרה "נעשה ונשמע" מספר שמות (כ"ד, ז'): "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו" (דברים ה', כ"ד)

בעקבות בקשת העם, משה עלה שוב להר סיני על מנת לקבל את המצוות החוקים והמשפטים שעם ישראל התחייב לקיים.

נמצא, שעל ידי הצגת סיפור מעמד הר סיני, משה רבנו ביסס את המחויבות הרוחנית והמשפטית של מצוות התורה. כעת, הוא יכול להמשיך: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו', א')

 ג. האיסור לשכוח את סיני

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב" (דברים ד', ט'-י')

בפירושו על התורה, הרמב"ן מבאר פסוק זה כאיסור מן התורה. בהתאם  לכך,  בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם מציין הרמב"ן מצווה זו כאחת ממצוות העשה ש"שכח" הרמב"ם למנות בתרי"ג המצוות.

אזהרה זו, לדעת הרמב"ן, אינה איסור שכחת עשרת הדברות, כי אם שכחת מעמד הר סיני. הרמב"ן מקשר את משמעות האיסור לרעיון שהרמב"ם עצמו פיתח בהלכות יסודי התורה: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה… ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת" (רמב"ם יסודי תורה ח', א')

לדעת הרמב"ם, החוויה הקולקטיבית של מעמד הר סיני היא הבסיס לאמונתנו בייחודיותה של נבואת משה (מעיקרי האמונה, לדעת הרמב"ם). מכך נגזרת אמונתנו בשאר התורה שהיא תורת משה (עיקר אמונה נוסף).

עם ישראל חוו את הדיבור אל משה באופן ישיר, פנים אל פנים. ולכן, אפשר לשלול באופן מוחלט כל הכחשה של נבואה זו, או כל טענה של נבואה הסותרת את נבואת משה.

הרמב"ם ממשיך: "לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר. לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו" (שם הלכה ג')

דברים דומים לכך מצינו בדברי רבי יהודה הלוי, שציין גם הוא את מעמד הר סיני כיסוד אמונתנו:
"והמנהיג משה עליו השלום העמיד ההמון אצל הר סיני לראות את האור אשר ראוהו אילו היו יכולין עליו כיכולתו. ואחר כן קרא: לשבעים זקנים וראוהו, כמו שאמר ויראו את א-להי ישראל. ואחר כן קבץ השבעים זקנים השניים וחל עליהם מאור הנבואה מה שנשתוו עמו בו, כמו שאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ומעידים קצתם לקצתם במה שרואים ובמה ששומעים. ונתרחקו המחשבות הרעות מן האומה, שיחשב כי הנבואה טענה מהיחיד שטען בה, כי לא יתכן לעבור ההסכמה על ההמונים ההם … וכלם עדים למשה מזרזים על תורתו" (ספר הכוזרי מאמר ד' אות י"א)

על אף הדמיון בין הטענות, יש להבחין בין דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, לדברי הרמב"ם ריה"ל מציין את מעמד הר סיני מצד היותו גילוי א-לוהי המוני. רוב הדתות מבוססות על מנהיגים כריזמטיים הטוענים שהם זכו לגילוי א-לוהי,  ואילו תורת ישראל מבוססת על גילוי א-לוהי לכלל האומה. רבי יהודה הלוי טוען, שלא מסתבר כלל שאפשר להמציא טענה כזו באופן מלאכותי "כי לא יתכן לעבור ההסכמה על ההמונים ההם". המסקנה המתבקשת היא, שמעמד הר סיני אכן אירע.

טענה זו, שונה מאוד מזו של הרמב"ם. לדעת רבי יהודה הלוי, הטענה של גילוי המוני היא הוכחה אובייקטיבית, שיכולה לשכנע אף מי שלא נכח בסיני. זאת, משום שבספר הכוזרי נאמרת טענה זו למלך כוזר, שאינו מזרע היהודים והוא או אבותיו לא עמדו על הר סיני. לעומתו, הרמב"ם מדבר על עדות לאומית התופסת רק לאלו שנכחו כאשר דיבר ה' פנים בפנים אל הקהל כולו. הצד השווה שבשניהם, בכל אופן, הוא שמעמד הר סיני חיוני לאמונתנו. לכן, גם לפי הרמב"ם וגם לפי רבי יהודה הלוי, חובה עלינו למסור את החוויה הקולקטיבית כמסורה חיה מדור לדור, "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד', ט').

(הרב יאיר קאהן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)