פרשת צו – רצון וכורח בעבודת ה'
ב2 הפרשיות האחרונות – ויקרא ו-צו, מתואר מעשה הקורבנות. ישנם קורבנות שונים אשר ניתנים בסיטואציות שונות – חלק ניתנים ככפרה על חטא (אשם ,חטאת), חלק בתור הכרת תודה לה' (תודה) וכו'.
אך בקרבן באופן כללי גלומה משמעות מטאפיזית, והיא יצירת קשר בין האדם לה'.
במציאות ישנו פער בין האנושי לאלוקי וכדי לגשר באופן מסוים על הפער ניתנת האפשרות להקרבת הקרבן. ניתן לומר במשחקי מילים כי ע"י כך שהאדם מקריב מעצמו ומנכסיו, הוא יוצר וזוכה להתקרב לה'.
ישנה סברה לומר שההתקרבות נוצרת דווקא מהקרבת הקרבן שכן מה שקורה הוא שהאדם נותן לכאורה לה' לאכול ממאכליו, ובעצם ע"י כך מקבל ה' באופן סמלי דבר של ממש מן האדם, ומסב איתו יחד על שולחנו.
רמב"ן בתחילת פרשת צו מציין הבדל בין פרשת ויקרא לבין פרשתנו- בפרשת ויקרא הדגש הוא על הבאת הקורבנות- נתינת הקרבן ע"י אדם מישראל. למשל -"אם נפש אחת תחטא בשגגה..והביא קרבנו שעירת עזים". ואילו בפרשתנו הדגש הוא על ההתעסקות בקרבנות עצמם,הסברים טכניים בדבר מעשה הקרבן – "צו את אהרון ואת בניו..זאת תורת העולה" , "זאת תורת המנחה" , "זאת תורת החטאת".
כאשר מעיינים בפרשות אלו עולה השאלה – מהו ההבדל בין פרשת ויקרא לצו אשר בגינו ישנו הבדל בניסוח של שמות הפרשות ובמשמעותם – "ויקרא" לעומת "צו" ?
לאור דברי הרמב"ן והבנת תכלית מעשה הקרבן, ניתן להציע שכל פרשה מתארת סטטוס שונה של האדם וביחסיו כלפי ה' –
בפרשת ויקרא אשר בה הדגש הוא על נתינת הקרבן, ה' קורא אל האדם. הוא אינו מצווה ואינו מכריח את האדם להתקרב אליו, אלא מציע לו – הקירבה נעשית ע"י נתינה אשר נעשית מרצון הנותן.
אך לעומת זאת בפרשת צו אשר בה מדובר על ההתעסקות עם הקורבנות, האדם נמצא כבר בסטטוס שונה- הוא כבר החליט שהוא רוצה להתקרב אל ה' , ולאחר שהחליט זאת הוא נכנס לתוך מערכת חוקית-משפטית מחייבת, אשר בה כבר מתאים לנקוט בלשון ציווי, הוא כפוף למערכת.
לדעתי, דברים אלו תקפים גם לימינו אנו. מכל אדם יש ציפייה שיתקרב לחוקי התורה מרצונו, אך תוך שילוב והבנה של ההכרח בקיומם. שילוב של 2 פנים בקיום המצוות – רצון לעומת הכרח.
כמו"כ דברים אלו מתקיימים אף בעיסוקים היום- יומיים -הרצון בלימוד של מקצוע מסויים תוך כך שיש לקיים מבחנים שונים ועבודות מייגעות לעיתים כדי להצליח, ברית הנישואים וכו'.
שנזכה לקיים את דברי ה' ותורתו תוך שילוב של רצון והכרח.
(נשלח ע"י יואב)