החסד שבגבורה

הדפסה הדפסה

נשאלת השאלה כיצד ניתן להגדיר את מעשהו של פינחס כאצילי והיכן בדיוק ניתן למצוא בו את מידת החסד והשלום? שהרי הרג במו ידיו שני בני אדם כשאחד מהם היה מראשי העם היהודי, ובמבט ראשוני ניתן לזהות פה אך ורק את מידת הדין והגבורה. כמה תשובות לכך ונתחיל מהפרט אל הכלל.

רשעים אף בחייהם קרויים מתים, ואם נאמר שזמרי במעשיו הפך עצמו לרשע, פינחס בסה"כ הביא לידי ביטוי את האמת האלוקית, הוציא אותה מהכח אל הפועל ועשה חסד גדול עם זמרי, שאם אף אחד לא היה עוצר מבעדו, היה ממשיך לצבור עוד ועוד עבירות שהיו נזקפות לא רק לחובתו האישית כי אם לחובת כלל ישראל, כשחוץ מחטאיו היה יכול להכשיל יהודים רבים וטובים ולא רק מבני שבטו אלא מכל עם ישראל כפועל יוצא של אורחות חייו המקולקלים והדוגמא השלילית שהם מהוים, ובכך להרחיקם מאביהם שבשמים, מהתורה ומהמצוות ובכך לנתק אותם מהנצח, מהאינסוף ומהעוה"ב.

זאת אחת הסיבות שעם ישראל לא מאפשר לכל הגויים להתגייר בקלות, מאחר ובמשך כל הדורות מאז אברהם אע"ה עם הקודש תמיד היה עסוק בחיזוק האהבה, היראה והאמונה של עם ישראל לממ"ה, הקב"ה, ובפרט בקרב כל מי שעדיין לא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות בתוך עם ישראל, ובשונה מדתות אחרות עם ישראל מעולם לא הציב לעצמו כמטרה לצרף לשורותיו אנשים מדתות אחרות בהנחה שמניעיהם עלולים להיות תועלתניים ולא טהורים ובמקום מצוות וקדושה עשויים הם להוסיף עבירות וטומאה לכף המאזניים.

התורה מעידה שבזכות מעשהו של פינחס סלח הקב"ה לעם ישראל על כל חטאיהם ומעשי הזימה בהם נכשלו עם בנות מדין ובמקום לכלות את כל עם ישראל הביא עליהם הקב"ה מגיפה ממנה מתו אך ורק 24,000 בני אדם, אותם אלה משבט שמעון שרצו לפגוע בפינחס אך הדבר לא צלח בידם מאחר ואלוקים מנע זאת מהם, ומובן שהיה מחויב המציאות שמתוך חומרת המעשים ינתן עונש כלשהו שישמש את עמו הנבחר של הקב"ה כתמרור אזהרה גם עבור כל הדורות הבאים למען יראו וייראו, וכך יוצא שבזכות מעשה הגבורה של פינחס ניצלו חייהם של מליוני יהודים, ואם זה לא חסד אז מהו חסד? שנאמר: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא), וזה מה שנקרא החסד שבגבורה והמעשה הזה החזיר את השלום בין הקב"ה לעמו הנבחר.

מעשהו של פינחס עוזר לנו להבין טוב יותר את דבריו של רבי אלעזר: "כל שנעשה רחמן על האכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא לפרשת מצורע), היות ואם כולם היו מרחמים על זמרי ולא היו לוקחים את העניינים לידיים כפי שעשה פינחס זה לא היה נעצר רק באותה מגפה אלא ממשיך למקום רחב היקף בצורה הרבה יותר משמעותית וכוללת כפי שניתן ללמוד מן הפסוקים.

זמרי בן סלוא תפס בבלוריתה של כזבי בת צור והתריס בפני משה רבינו כששאל אותו: "בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" והרי בשונה מזמרי שלקח את כזבי באיסור גמור לאחר מתן תורה, משה רבינו לקח את צפורה וגייר אותה בהיתר גמור, ובנוסף היה זה לפני מתן תורה כשבני ישראל כלל לא היו מצווים אז אלא רק בשבע מצוות בני נח כמו כל שאר העמים, שהרי היה זה לפני הכתרתם לעמו הנבחר של הקב"ה, אך כתוצאה מהעזות והחוצפה של זמרי, שבשונה מפינחס מקורם לא היה מהקדושה, נעלמה הלכה ממשה.

לפע"ד אחת הדרכים בהן ניתן לפרש את הדברים היא שמשה רבינו הקדיש כוחות נפש ומשאבים פנימיים רבים כדי להתגבר על הנסיון הלא פשוט שניצב מולו ואף הצליח בכך בעה"י, שהרי תקפו אותו, העליבו אותו והשפילו אותו בפומבי, ולא ע"י אדם פשוט כי אם ע"י אחד מראשי העם המכובדים, ראש שבט שמעון, אך הוא התגבר כארי ובלם את פיו, כדאיתא בגמרא: "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר 'וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ'" (שבת פח:), ואחד הגורמים שבזכותם העולם מתקיים הוא אנשים שמצליחים לבלום פיהם בשעת מריבה לאחר שמעליבים אותם ופוגעים בהם, כדכתיב: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו, ז) ועל חשיבות הענין ניתן ללמוד מכך שכל תפילת עמידה נחתמת במילים: "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּום, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה", ולכן אפשר ללמד זכות על משה רבינו על כך שההלכה לא קפצה מיד למוחו כפי שהיה קורה בכל מצב אחר, שנאמר: "העוסק במצוה פטור מן המצוה" כנלמד ממסכת סוכה, וגם כמו שרבי נחמן מברסלב כותב, אין אדם מסוגל לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת, ומכאן ניתן להבין שמשה רבינו לא חטא ולא הזניח שום מצוה או הלכה ח"ו אלא פשוט היה עסוק במצוה חשובה אחרת.

ניתן להעמיד את הדברים בצורה הבאה, שמשה רבינו גרם לכך שהעולם ימשיך להתקיים בזכות כך שהצליח להתאפק ולבלום את פיו, וכל מה שארע לאחר מכן עם פינחס היה פועל יוצא מכך בחינת הנס שבתוך הנסיון, ובזכות זה שלח הקב"ה חבל הצלה לעם ישראל ולמעשה לעולם כולו, וזיכה אדם נוסף בעם ישראל במעשה שיאפשר את המשך קיום העולם כולו במטרה לחלק את המצוות והזכויות ולשתף בהן עוד יהודים כדי לחבר כמה שיותר מהם אל הנצח והאינסוף ב"ה, שנאמר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", מאחר ובלי ישראל ובלי התורה אין העולם יכול להתקיים, שהרי "בראשית" כפי שדרשו חז"ל היא "בשביל ראשית" – בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, היינו שהעולם לא יכול להתקיים בלי התורה ובלי ישראל, ואכן זה מה שהיה צפוי להיות אילולא היה עושה פינחס את מעשהו ששינה את העתיד לא רק עבור עם ישראל אלא לטובת העולם כולו בכך שגרם לקב"ה לסלוח לעמו הנבחר ולהמשיך לקיימו במציאות האלוקית ובזכות זה יכול היה גם כל העולם להמשיך ולהתקיים, אך אל לנו לשכוח שהכל התחיל ביכולתו המופלאה של משה רע"ה לבלום את פיו ולהימנע מתגובה על עזות המצח של זמרי, שהרי יכול היה לתת לו דרשה שלמה גדושה בסיבות ותירוצים שונים ומוצלחים לכך שנשא את ציפורה לאשה, אך הצליח להתגבר על יצרו ולפעול נגד הטבע האנושי, ולכן הקב"ה אף הוא פעל נגד הטבע וביטל את הגזירה שהיתה מתוחה על עם ישראל, מידה כנגד מידה.

לנו יותר קל לראות את המציאות מזוית רחבה יותר מאחר ולמדנו אותה שנה אחר שנה אך לעם ישראל שהיו שם באותו זמן היתה זו חויה קשה שהעמידה אותם בנסיון כלל לא פשוט, ועלול היה אדם כלשהו לדון את משה רבינו שלא לכף זכות מתוך הסתכלות אנושית מוגבלת, ולחשוב בטעות כיצד זה שהמנהיג של העם הנבחר אינו נותן תגובה הולמת כנגד השאלה החצופה הזאת. ומכאן כל אחד מאיתנו צריך לקחת מוסר השכל, אף שלעתים חושינו המוגבלים קולטים מציאות מסוימת ככשלון של אדם פלוני במצב מסוים מדובר למעשה בהצלחה אדירה בקנה מידה עצום מזוית הראיה האמיתית של ד' יתברך שרואה מסוף העולם ועד סופו ושום פרט ולו המזערי ביותר אינו נעלם ממנו כולל הדברים הפנימיים ביותר כמו הרגשות, הרצונות והמחשבות של האדם.

העובדה שלביצוע המשימה החשובה נבחר דוקא אדם שלא נחשב לאחד ממנהיגי העם מלמדת אותנו שלא רק לראשי העם ומנהיגיו אלא לכל אדם בעם ישראל יש יכולות וכוחות אדירים איתם הוא יכול וצריך לעשות מעשים נעלים ונשגבים המסוגלים לפעול ישועות ולחולל נפלאות, ועד ניתן ללמוד מכאן עד לאיזו דרגה עליונה של נתינה עצמית למען ד' יכול וצריך כל אדם להגיע כשהוא מוכן להקריב למענו יתברך את כל חייו, ובכך לקיים בצורה מפוארת את "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), ובנוסף עד כמה מוכן האדם להיצמד לאמת האלוקית ולעשות את רצון ד' מבלי לעשות שיקולים תועלתניים פסולים וחישובים מיותרים כגון: "מה יגידו עלי כל העם? איך המעשה הזה יתקבל בקרב כלל הציבור?" כשלפינחס לא היה איכפת לאבד את כבוד הבריות, היחס ודעת הציבור כלפיו כדי לעשות את רצון קונו, והראיה לכך היא שהיה מוכן לאבד משהו הרבה יקר וחשוב – את כל חייו.

(נשלח ע"י ברוך עינב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • קנאה שאינה במקומה
  • פנחס וסיבת יחוסו
  • השיב את חמתי מעל בני ישראל
  • שני מנהיגים - שתי הנהגות
  • היחס ל'טבעי'
  • פינחס תיקונים לע"ם
  • "שאו את ראש"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.