הקרבה, מסירות נפש וביטול מוחלט של הפרט למען הכלל
מיד לאחר שקיבל את האישור לו היה זקוק ממשה רבינו פינחס לקח מיד "רמח" והלך לבצע את המשימה. המילה "רמח" היא כנגד 248 מצוות עשה שכל ישראל קיבלו על עצמם מהקב"ה במעמד הר סיני, כמספר האיברים שבגוף הזכר, ללמדנו על כך שבדומה למצות ישוב הארץ ומצות סוכה בהן האדם מקיים את המצוה בכל גופו, פינחס רתם לצורך המשימה החשובה את כל גופו כשכל איבריו שיתפו פעולה באופן מלא, והדבר רומז לכך שהצליח להגיע לדרגה גבוהה מאוד של התבטלות מוחלטת אל ד' כדי להוציא מהכח אל הפועל את רצונו יתברך, ועשה זאת למרות שידע שמסכן הוא בכך את חייו, מאחר ועפ"י ההלכה "הַבָּא לַהֲרָגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ", כך שלזמרי בן סלוא היה היתר גמור להרוג את פינחס מתוך הגנה עצמית אם היה מבחין שהוא רוצה להרגו.
לא במקרה המקור להלכה הזאת הוא במדרשים שמבוססים על מה שציוה ד' את משה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם" (שם כה, יז-יח), מאחר והוכיחו עד כמה גדולה שנאתם לישראל מתוך זה ששלחו את כזבי בת צור, שהיתה בתו של אחד מנשיאי מדין, כדי שתחטיא את עם ישראל בזמן שחנו בשיטים, וזו אכן הסכימה וזנתה עם לא פחות מאשר נשיא שבט שמעון. איך היא הסכימה למכור את גופה ולבזות את עצמה ועוד בריש גלי? איך נשיא במדין יכול היה להרשות לעצמו להתיר לבתו לעשות מעשה נבלה שכזה? איך אף אחד במדין לא התנגד ולא הביע את מחאתו על כך? אלא שהמהלך כולו מלמד אותנו עד לאיזו רמה הגיעה השחיתות והרקבון הגבוהים שהיו בעם שמסוגל ליזום ולהסכים למעשה בזוי ושפל כזה שהדעת אינה יכולה לסבול בשום פנים ואופן.
סיפורו של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדומה לזה של נחשון בן עמינדב ממחיש עד כמה גדולה השפעתו של הפרט על הכלל ועד כמה גדול כוחו של כל אדם להוות את הסיבה והגורם לגאולה ולכל הישועות אליהן מייחל כל עם ישראל במשך שנים כה רבות.
(נשלח ע"י ברוך עינב)