בשגרה ובחידוש
"ויהי ביום השמיני…" (ויקרא ט',א')
רש"י וראב"ע חלוקים בשאלה על איזה יום מדובר בפסוק: לדעת רש"י, מדובר בראש חודש ניסן. לדבריו, לאחר שבמשך שבעת הימים הקודמים המשכן הוקם ופורק מדי יום, בא' בניסן הוא הוקם באופן סופי. לעומת זאת, לדעת ראב"ע מדובר בח' בניסן.
בין כך ובין כך, מדובר ביום חגיגי ומיוחד. הגמרא בגיטין ס ע"א מספרת, כי שמונה פרשיות נאמרו באותו יום, והגמרא בשבת פז ע"ב מוסיפה שיום זה נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לאכילת קודשים וכו'.
למרות ייחודיות היום אותה תיארנו, אין ספק שגולת הכותרת של היום הייתה ירידת האש והשכינה מן השמים בפעם הראשונה. היה זה, אם כן, יום של חידוש וראשוניות, שסימל פתיחת פרק חדש בחיי עם ישראל!
אולם מצד שני, ניתן לדבר גם על פן הפוך הקיים באותו יום, שהרי בו החלה העבודה השגרתית במשכן; אותה עבודה יום-יומית, מלאה הלכות יבשות וחסרת אופי חגיגי ומיוחד. אחד הביטויים ל'שינוי' שעבר על עבודת המשכן ביום הקמתו, מצוי בעובדה שבמשך שבעת הימים שימש משה ככהן וכרב, ואילו מהיום השמיני והלאה נכנסו אהרן ובניו לתפקיד. בהתאם לכך, הגמרא בעבודה זרה לד ע"א מסבירה, שבמשך שבעת הימים לבש משה בגדי לבן, ולא בגדי כהונה, ורש"י על אתר מנמק זאת בכך שבגדי הכהונה נועדו לכוהנים ואילו משה "היה זר אצלן, ועל פי הדיבור שימש". אמנם תוספות חולקים, ומסבירים שהסיבה לבגדי הלבן של משה היתה שהבגדים טרם התקדשו, אולם ברור שגם הם מסכימים ששימושו של משה ככהן היה אירוע מיוחד, שאינו מתאים לחיי השגרה של המקדש שהתחילו ביום השמיני.
לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא, ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות, ואילו הכהונה היא תפקיד של שגרה ועבודה יומיומית. הכהנים מבצעים מדי יום אותן פעולות בדיוק, והם צריכים להקפיד על פרטי פרטים של הלכות יבשות. זו גם הסיבה שהכהונה, בניגוד לנבואה, עוברת מאב לבן: חלק מהשגרה שבכהונה הוא שהבן נכנס במקום אביו, דבר המבטא אלמנט של רציפות.
מובן מאליו, שהשגרתיות הקיימת בעבודת הכהנים יוצרת חשש מסוים: שמא מרוב פרטים והלכות יבשות יאבדו הכהנים את החיות ואת הראשוניות?
נדמה, שתגובת התורה לבעיה זו היא חד-משמעית: אסור לעבודת ה' שתהיה "מצוות אנשים מלומדה"; אסור להתייחס אליה כאל דבר שגרתי ויומיומי, למרות היותה נדמית ככזו כלפי חוץ! הן העבודה במקדש והן עבודת ה' האישית של כל יהודי, צריכות לכלול את שני המרכיבים: את הכהונה ואת הנבואה. מחד, יש להקפיד על קוצו של יו"ד ואין לסטות במאומה מן ההלכה היבשה על פרטיה; אך מאידך, יש לעבוד את ה' מתוך חיות ורוחניות ולחפש כל הזמן את הדרך להתקדם ולחדש.
לפי דברינו, עבודת משה בשבעת ימי המילואים נועדה להקרין על כל העבודה שתיעשה במקדש מכאן ולהבא. ייתכן, שזהו הרעיון העומד בבסיסה של השיטה הגורסת שמשה עבד במשכן במשך כל ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר (זבחים קא ע"ב). רעיון זה, של שילוב הראשוניות והחדשנות בתוך חיי יום-יום מלאי עבודות קבועות וידועות מראש – חשוב מאד לגבינו. גם חיינו כתלמידי ישיבה הם מלאי שגרה ועבודה יומיומית. מוטל עלינו לחפש כל העת את החידוש והשינוי מחד, בלי לסטות במאומה מפרטי ההלכות היבשות מאידך. על כל אחד מאתנו לחפש את הנביא בתוך עבודת הכהונה!
(הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בשבת פרש שמיני ה'תשנ"ג ונערכה ע"י שאול ברט. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. עורך: אלישע אורון . כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)