ולילה ולא דומיה לי – למשמעות קריאת המגילה בלילה
לקרותה בלילה ולשנותה ביום
כידוע, מצוות קריאת מגילה נוהגת ביום ובלילה. להלן נביא מספר מקורות דרכם נוכל לדון במקור לחובת שתי הקריאות ובהבדלים שקיימים ביניהם:
א. הגמרא במגילה (ד.) דנה במקור לחובת קריאת המגילה בלילה:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר 'א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי'. סבור מינה: למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא. – אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשי: אעבור פרשתא דא ואתנייה. איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר 'למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' א-להי לעולם אודך' ".
דברים דומים מצאנו בירושלמי במסכת מגילה (ב, ד):
"עולא בירייה רבי לעזר בשם רבי חנינה רגיל[1] צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום הוינן סברין מימר לשנות משנתה אמר רבי אבא מרי בבלייה לשנות קרייתה."
בשני התלמודים ראינו שהאמוראים עצמם התקשו בפירוש דברי ריב"ל ודברי ר' חנינה ולכן נטו לפרש את הדברים בדרך אחרת מהפשוטה- הם סברו שאולי החובה היא לקרוא מגילה בלילה ולשנות את המשנה ביום. אפשרות זאת קשה מאוד להבנה – וכי כיצד ייתכן שנפרש שלימוד המשניות יהיה ביום בעוד שמקרא מגילה יהיה דווקא בלילה ולא ביום, בניגוד לפשוטי המקראות והמשניות? כפי שיבואר להלן.
במשנה במגילה שנינו:
"מתני'. אין קורין את המגילה, ולא מלין, ולא טובלין, ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום – לא תטבול עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר – כשר. גמ'. מנלן? דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים, ביום – אין, בלילה – לא. – לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום! – כי קתני אדיום" (כ.).
ג. עוד שנינו שם במשנה הבאה:
"מתני'. כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב…כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטר חלבים ואברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום – כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה – כשר כל הלילה. גמרא'. מנלן? – דאמר 'קרא והימים האלה נזכרים ונעשים'. לקריאת ההלל – דכתיב 'ממזרח שמש עד מבואו', רב יוסף אומר 'זה היום עשה ה' ' " (שם כ:).
בשתי המשניות נראה כדבר פשוט שמגילה לא נקראת בלילה. במשנה השנייה יש רשימת מצוות שקיומן ביום ורשימת מצוות שקיומן בלילה. מצוות קריאת המגילה נמצאת ברשימת היום ולא נמצאת ברשימת הלילה. אמנם, במשנה הראשונה שאלו בגמרא על עמדת ר' יהושע בן לוי, ותירצו שהמשנה מתייחסת רק לקריאת המגילה של היום ולא עסקה כלל בקריאת הלילה, אך במשנה השנייה היו צריכים להזכיר את קריאת הלילה ברשימת מצוות הלילה ובכל זאת היא נעדרת משם, ולמרבה הפלא אף בגמרא לא עמדו על השמטה זו, וצ"ע.
אומנם, עיין באור זרוע (הלכות מגילה סי' שס"ט) שנראה מדבריו שהייתה לפניו גרסה אחרת בגמרא: "כי קתני ביום אֲלֹא מוהלין. פי' לשון אֶלָּא דקתני אֲלֹא מלין אבל מקרא מגילה בלילה נמי איכא[2]".
לפי דבריו, המשנה הראשונה שהבאנו ממעטת רק מילה בלילה ולא את קריאת המגילה. ובהמשך דבריו הוא מתייחס גם למשנה השנייה שמנתה קריאת מגילה כמצוות היום ולא כמצוות הלילה: "מ"מ מדקתני לה בהדי הנהו שאינם נוהגים אלא ביום ש"מ דמגילה נמי עיקר מצותה ביום אע"פ שנוהגת בלילה כמו כן"
לדבריו אומנם יש מצווה לקרא מגילה גם בלילה, אלא שמאחר שהעיקר היא מצוות היום נזכרה חובה זו בלבד, ועדיין אין הדברים מתיישבים על הלב[3]. נראה להסביר את ההווא אמינא בגמרא לקרוא מגילה בלילה ולשנות משנה ביום, וכן את השמטת המשניות את חובת הקריאה בלילה, לאור אבחנה בין חובת הקריאה ביום ובלילה.
עיקר המצווה מהי?
למרות שיש מצוות קריאת מגילה כבר בלילה, כתבו ראשונים רבים שיש לברך שהחיינו גם על קריאת יום משום שעיקר מצוותה ביום, וכן כתבו התוס' (ד. ד"ה 'חייב') וז"ל:
"אומר ר"י דאף על גב דמברך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום, דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא. וקרא נמי משמע כן דכתיב: ולילה ולא דומיה לי כלומר, אף על גב שקורא ביום חייב לקרות בלילה והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה וגם עיקר הסעודה ביממא הוא כדאמר לקמן (דף ז:) דאם אכלה בלילה לא יצא י"ח, והכי נמי משמע מדכתיב נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשייה מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן".
הוכחות רבות כתבו התוס' לטענתם שעיקר מצוות הקריאה ביום, והחשובה שבהן היא זו שמתבססת על הפסוק במגילה: "והימים האלה נזכרים ונעשים". בפסוק מוזכרת זכירה רק ביחס ליום, והוקשה זכירה לעשייה, דהיינו סעודה, וכשם שסעודת פורים שעשאה בלילה לא עשה ולא כלום, כך עיקר הקריאה היא ביום. דבריהם של תוס' קשים, ולכאורה היה יותר נכון להקיש לגמרי זכירה לעשיה: מה עשייה ביום ולא בלילה אף זכירה (קריאת מגילה) ביום ולא בלילה. התוס' מנועים מלומר כן בעקבות דברי ריב"ל המחייב קריאת מגילה בלילה. הרשב"א לא נרתע מלהקשות כן על דברי התוס':
"אלא שאני תמה בעיקר הענין דהא כתיב נזכרים ונעשים והקיש זכירה לעשיה ועשיה אינה אלא ביום וכדאמרי' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא דהא ימי משתה ושמחה כתיב, וי"ל דמ"מ הכתוב רבה לה זכירה מדכתיב ולילה ולא דומיה לי". (ד. ד”ה חייב)
נראה לכאורה שנצטרך לנקוט בשיטתו של בעל ה'טורי אבן' שסובר שיש חילוק מהותי בין חובת הקריאה ביום שהיא מעיקר תקנת אנשי כנסת הגדולה לבין תקנת קריאת הלילה שהיא מדרבנן בלבד, וז"ל:
"ונ"לדהאי קריאה דלילה אינו אלא מדרבנן ואינו עיקר חיוב של רוח הקודש והרי קרא כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשי' … ה"נ איתקש זכירה לעשי' מה עשי' בלילה לא כדאמרינן לקמן (דף ז) סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב אף זכירה אינו בלילה והני קראי דמייתי להו בשמעתין לקריאת המגילה בלילה אינו אלא אסמכתא בעלמא" (ד. ד"ה 'כגון')
ראשונים רבים כתבו שזהו עיקר הטעם לכך שבני הכפרים מקדימים קריאתם ליום הכניסה, וקוראים רק ביום ואינם קוראים בלילה (עיין ר"ן בריש המסכת שכתב כן). אמנם, כמה ראשונים כתבו שאף בני הכפרים קוראים במקומם ובזמנם בלילה ושקריאת לילה שאינה עיקר אינה צריכה עשרה, וז"ל הריטב"א: "מסתבר לי דבקריאת לילה ליכא קפידא בעשרה ואפילו שלא בזמנה דכולי עלמא, דהרי כפרים המקדימין ליום הכניסה בלילה במקומן היו קורין אותה דהא לא מפטרי מקריאה זו דחובה היא ובמקומן לא היה להם עשרה, ואף בלילה לא מכנפי להאי, וקרוב בעיני לומר דכפרים או עיירות המקדימין ליום הכניסה קריאת היום הוא שמקדים כדי לקרותה בציבור, אבל קריאתה בלילה בזמנה קורין אותה כל אחד במקומו כפי מה שיודע או הולך אצל חביריו". (ד. ד"ה 'מיסתבר')
ועדיין צ"ע, שאף אם נאמר שעיקר המצווה היא ביום, מכל מקום אדם שכבר קרא מגילה בלילה ובירך שהחיינו – כיצד יברך שהחיינו שנית ביום? הלא הוא בודאי לא גרע ממי שבירך שהחיינו בשעת עשיית סוכה – שאינו חוזר ומברך בשעת הישיבה, אף שבודאי עיקר המצווה הוא לישב ועשיית הסוכה אינה אלא הכשר מצווה. ואכן, כך כתב הגר"א בדעת הרמב"ם והש"ע שפוסקים שצריך לברך שהחיינו רק בקריאת הלילה.
שיטת ה'שפת אמת' – שני ימים טובים
בדעת הראשונים שכתבו שצריך לברך פעמיים, נראה שהם סוברים שמצוות הלילה ומצוות היום – שתי מצוות הן, וכיוון שהמצווה היותר חשובה – ביום[4] היא – אין יוצאים ידי חובה בברכת שהחיינו על קריאת הלילה ומברכים שנית על המצווה החדשה דקריאת יום. ובשפת אמת כתב לפרש: "דאע"ג דגם ביו"ט שניתוסף מצות ביום מ"מ מצוה שנוהגת בלילה ג"כ אין מברכין ביום שהחיינו כמו בסוכות דעל הסוכה אין מברכין זמן רק בלילה מ"מ שפיר הביאו התוס' ראי' דהיום חלוק מן הלילה כיון דחיוב משתה ושמחה אינה בלילה וא"כ נראה דהם כמו ב' יו"ט דבלילה ליכא אלא מצות קריאה והיום טוב היא רק ביום כדאמרי' ימי משתה ושמחה כתיב". (ד"ה 'ד"ה חייב')
עיקר דבריו שהלילה והיום בפורים הם כעין שני ימים שונים. עיקר ה'יום טוב' הוא ביום, והלילה אינו 'יום טוב' ויש בו רק מצוות קריאה. אם כן, שני המצוות נחשבות כשתי מצוות שנוהגות בשני ימים ששונים זה מזה מהותית, ויש לברך שהחיינו בנפרד על כל אחת מהמצוות הנוהגת בכל יום[5]– דהיינו בלילה וביום.
אולם, לענ"ד כל זה אינו פשוט כלל ועיקר, שסוף סוף ברכת הזמן נאמרת על מעשה המצווה של קריאת המגילה וכיוון שכבר בירך על קריאתה בלילה אינו מן הדין לחזור ולברך ברכת זמן על קריאת היום, וצ"ע.
שני גדרים בקריאת המגילה
ואשר נראה בזה הוא שחלוקה קריאת היום והלילה. קריאת היום היא קריאת מגילה, אך קריאת הלילה אינה קריאת מגילה אלא גדר אחר לה. נבאר דברינו:
עיקר מצוות קריאת המגילה היא לפרסומי ניסא, וככל מצווה שנועדה להודאה ולפרסום הנס, עיקר מצוותה ביום, בתוך קהל ובריש גלי, וכך ראוי. כמצוות ההלל שחובתו ביום על יסוד הפסוק "ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה' " או על יסוד "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", וכמצוות הודאה בברכת הגומל שנאמרת בקהל עם ובמושב זקנים, אף המגילה וההודאה על ההצלה נאמרות ביום ובפרסום ככתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים". בתהילים כ"ב, מזמורה של איילת השחר – היא אסתר – נאמר : "אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך". ממילא, לכאורה, אין שום מקום לקריאת מגילה בלילה כשם שאין מקום כלל לקריאת ההלל בלילה[6].
ריב"ל שבא לחדש קריאת מגילה בלילה, מציב בַמוקד עניין אחר בקריאתה. רש"י במקום מדגיש: "זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה". לדעת רש"י נראה שעיקר קריאת המגילה בלילה נועדה להזכיר את שעת הצרה הגדולה בה בני ישראל היו שרויים ובה היו זועקים לה' ביום ובלילה[7], כדי להכשיר את הלבבות להודאת היום, ולפרסום הנס של היום. אין ההודאה ניכרת אלא מתוך תחושת הצרה הגדולה שנושעים ממנה. כשם שאמרו חז"ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה – מי שאינו חש את החיסרון והצרה לא יוכל לחוש את הישועה. זהו שאמר ריב"ל שחייב אדם לקרותה בלילה ולשנותה ביום, שכשהוא קורא אותה ביום לאחר קריאת הלילה (שהיא קריאת תחושת הצרה) תגדל ההודאה עד מאוד. זהו אכן תוכן המזמור שהוא עיקר המקור לדברי ריב"ל, המתאר את הצרה הגדולה ואת הישועה ממנה.
זכרון הצרות והגאולה
אולם, לענ"ד נראה לי שחידושו של ריב"ל הוא בכיוון אחר. רש"י מדגיש את זכרון זעקות העבר כשזעקו ישראל על הצרות שהיו בימי המן, אבל נראה שריב"ל מבקש להדגיש זעקה אחרת, ובתוך זעקת הדורות השונים לאורך ההיסטוריה, מבקש הוא שנשמע את סוד הגאולה ההיא, ומאז להיום, בבחינת כבימים ההם – בזמן הזה.
אסתר ציוותה ואמרה כתבוני לדורות וקבעוני לדורות. עם ישראל מצווה במרוצת כל שנות ההיסטוריה לציין את ההצלה ולהודות עליה מדי שנה בשנה. אף על פי שכבר באותם ימים של הצלה נקבע: "מעיקרא עבדי אחשורוש והשתא עבדי אחשורוש[8]", במרוצת הדורות אף החריפה המצוקה. בינתיים היינו עבדי טיטוס ואספסיינוס, עבדי אדריינוס שחיק עצמות, מלכות הופכת למינות, הנצרות מרימה ראש וקרן ישראל אינה במיטבה, ולימי משתה ושמחה אין, לכאורה, הצדקה ברורה. חידושו של ריב"ל הוא בבואו לשפוך אור על מהות ההצלה ומהות הציון של ימי הפורים שזכרם לא יסוף מזרעם. שני הפסוקים המובאים בגמרא כמקור לדין זה של קריאת המגילה בלילה, לקוחים מתוך שני פרקים שמתארים בצורה קשה מאד את המשבר שעובר על העם:
"א-לי א-לי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהילים כב, ב-ג)
"..הסתרת פניך הייתי נבהל. אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן[9]… היודך עפר היגיד אמיתך. שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי …למען יזמרך כבוד ולא ידום[10] ה' א-להי לעולם אודך" (תהילים ל).
המשבר שחלף על העם בימי מרדכי ואסתר, היה קשה ביותר, עם ישראל היה בצרה גדולה, עדת כלבים ומרעים הקיפוהו, וביקשו להשמיד להרוג ולאבד. בתוך הזעקה הגדולה, נשמע קולו של מרדכי, "גם אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". בטחונו של מרדכי, כמו בטחונו של המשורר בתהילים כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם[11] הוא להינחם. הביטחון כי א-ל מסתתר בשפריר חביון, ומתוך ההסתר יצמיח ישועה, הוא שעומד לנו לאורך כל הדורות והצרות. קריאת המגילה בלילה נועדה להדגיש שגם בעיתות הללו של חושך והסתר מובטחים אנו כי הרווח וההצלה יבואו, כי "קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות". קריאת מגילה בלילה היא קריאת התהילים של האדם הנתון במשבר, הבטוח בתקוות הישועה המבצבצת בין החרכים, כאיילת השחר שאורה בוקע קימעא קימעא. לאחר קריאת הלילה תבוא קריאת היום, קריאת ההודאה וההלל[12]. שתי מצוות שונות הן – קריאת תפילה, ביטחון ותקוה שהיא המכשירה את קריאת ההודאה והישועה.
אף מסיום דברי הרמב"ם בהלכות מגילה נראה שזכרון ימי הפורים אינו רק זכרון ההצלה אלא גם זכר הצרות[13], וז"ל: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר (ישעיהו סה) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". (מגילה ב,יח)
הרי שחלק מהותי מזכרון הימים שלא יסוף מזרעם הוא זכרון הצרות, שבזכירתן, ובעמידה על מהות ההצלה, משתקפת תקוות גאולת הצרות המתרגשות לאורך ההיסטוריה.
לשיטתנו, וגם להבנתנו בשיטת רש"י, נראה שיהיה מובן מדוע יש מקום לברך שהחיינו על קריאת יום שהיא מצוות קריאת המגילה העיקרית, קריאת ההלל, מתקנת אנשי כנסת הגדולה, ועל קריאת הלילה שהיא קריאת התפילה והתקווה מיסודה של תקנת חז"ל. שיטת הריטב"א שקריאת לילה אינה צריכה עשרה אף כשקוראים אותה שלא בזמנה תובן מאוד, אף היא על פי שיטתנו. הצורך בעשרה הוא בקריאת ההלל וההודאה – בתוך קהל אהללך, אבל קריאת התפילה והתקוה יכולה להיות אף ביחיד. עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע. תפילתנו, בטחוננו ותקוותנו כי זעקת "ולילה ולא דומיה לי" לא תשוב ריקם, תיענה ותישמע: "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, ולא הסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו שמע מאתך תהילתי בקהל רב נדרי אשלם נגד יראיו", ומתוכה תבקע שירת ההודאה על גאולתנו ועל פדות נפשנו: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו".
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. מוקדש לעילוי נשמתם של סמ"ר גל קיידאן והרב אחיעד אהוד אטינגר הי"ד. יהי זכרם ברוך. עורכים: איתן אדרעי והלל רוזנצוויג. כל הזכויות שמורות לרב ולישיבה)
[1] הביטוי 'רגיל' קצת קשה. עיין בדברי 'קרבן העדה' שמביא שני פירושים, ושניהם קשים. הפירוש השני (שהוא העיקרי להבנתו), שחיוב קריאת הלילה הוא רק לבקי ורגיל נראה מאד קשה – וכי מה סברה היא זו לחייב אותם דוקא? לא שמענו כיוצא בזה מעולם. שמא יש ליישב על פי דברי הטורי אבן במגילה (ד. ד"ה 'סבור') שכתב שההוו"א לקרותה בלילה ולשנות משנתה ביום היא דווקא בתלמידי חכמים שיודעים לשנות שיקראו בלילה וישנו המשנה ביום אבל עמי הארץ יקראו את המגילה ביום ולא בלילה, וז"ל: "וי"ל דס"ד הא בת"ח הא בע"ה בת"ח דגמיר סגי במיתני מתניתא דידה ביממא והא בע"ה דלא גמיר קורא את המגילה ביום והני דספ"ב (שקריאת מגילה ביום) בעם הארץ מיירי", וצ"ע. ובחידושי הרמ"ש הציע להגיה את הגרסה. במקום 'רבי חנינא רגיל' – 'רבי חנינא בן עגיל', ולפי זה מדובר באמורא ארץ ישראלי המופיע גם בבבלי בב"ק (נד:). מעניין לציין שגם בירושלמי שם, בעניין מגילה, נזכר ר' אבא ובבבלי במסכת מגילה נזכר ר' חייא בר אבא. בבבלי במסכת ב"ק ר' חנינא בר עגול נושא ונותן עם ר' חייא בר אבא. ראה גם בירושלמי יבמות (ו, ו) את דברי רבי חנינה בר עגול בשם רבי חזקיה.
[2] וראה גם בחידושי הרשב"א שם שגרס גירסא קרובה לזו.
[3] וראה את דבר ה'טורי אבן' שכתב ליישב מה שלא מנו אותה בין מצוות הלילה: "אלא ודאי משום שכל הני שכשירים כל היום או כל הלילה דחשיב התם במתניתין לא חשיב התם מידי דרבנן אלא כולהו איתנהו של תורה ואע"ג דתנן התם כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל כיון דמגילה נאמרה ברוח הקודש כשל תורה דמי ולאו מדרבנן היא. ובהלל כיון דנביאים תיקנו לאמרו על כל פרק ופ' ועל כל צרה וצרה לכשנגאלים כשל תורה דמי". עיקר שיטת הטורי אבן יובא להלן בהמשך.
[4] אם היו שתי המצוות – של יום ושל לילה – באותה דרגת חשיבות, לא היה צורך לברך שהחיינו בשל יום, כפי שמצאנו בנרות חנוכה שיש מצווה נפרדת בכל יום ואין ברכת הזמן נאמרת אלא ביום ראשון. עיין סוגיית הגמרא בשבת (כג.) ובביאור הגר"א ס"ס תרעו, וראה עוד בדברי העיטור במסכת מגילה בעניין ברכת זמן, אות ב'.
[5] עיין שם בהמשך דבריו מה שכתב בעניין ברכת שהחיינו על עיצומו של יום בפורים, שבגללם דקדקנו וכתבנו שהברכה היא על המצוות הנוהגות בכל יום. ראה עוד דברי המאירי במגילה (ד.) בנקודה זו.
[6] אין להקשות מהלל דלילי פסחים ששונים אותו בלילה, בבית הכנסת ועל סדר ההגדה, מאחר ולשניהם גדר שונה מהלל רגיל, וללילה זה גדר שונה מלילה רגיל, שליל שימורים הוא, ואכמ"ל, ועוד חזון למועד, אי"ה.
[7] מגמה זו של רש"י, להדגיש את זכרון הצרות לצד שמחת ההצלה, באה לידי ביטוי גם בדברי הטור בהסברו לצורך בתענית אסתר בערב הפורים – כדי לעשות את מה שאבותינו בשושן עשו שהתענו בי"ג באדר ביום שנקהלו לעמוד על נפשם, וציון ההודאה והשמחה בימי הפורים צריכים לבוא מתוך התייחסות מלאה לאירועים שהיו מן הצרות והתפילות ועד לגאולה והישועה. יש להעיר כי אף שתענית אסתר יש לה מימד אחר לפי התפיסה שהתענית אינה תענית יום הקהילה אלא תענית ימי ניסן, שבאה יחד עם הזעקה הגדולה בשעת המשבר של גזירת המן (שתי האפשרויות בטור שם) ביתר שאת, שהרי התענית ההיא היתה במרכזה של שעת הצרה.
[8] עיין ערכין י:
[9] מזמור זה בתהילים (ל) מתאר את הישועה שלה זוכה המשורר – 'ארוממך כי דיליתני', את האשליה – 'ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם', את המהפך של הסתרת הפנים והתפילה והזעקה עד ל'הפכת מספדי למחול לי… למען יזמרך כבוד'. האדם עובר תהפוכות כשהוא לא מאבד תקווה וממשיך לזעוק עד הישועה.
[10] השווה 'ולילה ולא דומיה לי', ומכאן למד לקריאת לילה.
[11] לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם- הוא המן.
[12] קריאתה זהו הלילה- עיין ערכין י:
[13] נקודה זו שמעתי מהרב שלמה ברין.