שלוש קריאות בענוותו של רבי

הדפסה

במספר מקומות בתלמוד ובמדרשים, מופיעה ענותנותו של רבי. ברצוני לעמוד על מידת הענוה, כפי שהיא עולה, בעיני חז"ל, מדרכיו של רבי בסיפור שלהלן. הסיפור מופיע הן בירושלמי  והן במדרש רבה (הגרסא שלהלן מתורגמת. הגרסא בארמית רשומה למטה):

רבי היה עניו מאוד והיה אומר, כל מה שיאמרו לי לעשות אעשה, חוץ ממה שעשו זקני בני בתירא לזקני, להלל הזקן, שהעבירו עצמם מהנשיאות ומינו אותו. אבל אם רב הונא ראש הגולה יעלה לכאן, אושיב אותו מעלי, שהוא משבט יהודה ואני משבט בנימין. ואף שגם רבי בא משבט יהודה וממלכות בית דוד, רב הונא עדיף שהוא מתייחס לשבט יהודה בו אחר בן, ואני מתייחס לשבט יהודה דרך אמי.
פעם אחת נכנס רבי חייא הגדול אצלו אמר לו: הנה רב הונא בחוץ! נתכרכמו פניו של רבי. אמר לו רבי חייא: לא הוא בא אלא ארונו בא. אמר לו רבי: צא בחוץ וראה מי צריך אותך שם. יצא ולא מצא שם אדם וידע שרבי כעס עליו ולא נכנס אצלו ל' יום. כל אותם ל' ימים למד רב מרבי חייא כללי התורה.
לאחר י"ג שנים שסבל בשיניו ולאחר ל' יום שהיה רבי חייא בחוץ נכנס אליהו הנביא אצלו בדמות רבי חייא הגדול. שאלו אליהו: מה עושה אדוני? מה שלומך?. אמר לו: שן אחת מייסרת אותי. אמר לו אליהו הראה אותה לי, והראה לו אותה, ונתן אצבעו עליה ונתרפאה. למחר נכנס רבי חייא הגדול אצלו. שאל רבי חייא הגדול את רבי: מה עושה אדוני? מה שלום אדוני? ענה רבי: אוי לכן עוברות שבארץ ישראל, כי עד עכשיו הייתי מגן עליכן בייסורים שהתייסרתי. אמר לו רבי חייא לא אני הייתי אצלך לרפא את השן. הבין רבי שאליהו הטריח עצמו להראות אצלו בדמות רבי חייא. מאותה שעה התחיל רבי לנהוג כבוד ברבי חייא שידע שאליהו בא בדמותו לכבודו.
כשנכנס רבי לבית המדרש היה אומר יכנס רבי לפנים. אמר לו רבי ישמעאל בן רבי יוסי, לפנים ממני? אמר לו: חס ושלום, אלא רבי חייא הגדול לפנים ורבי ישמעאל בן רבי יוסי לפני לפנים.
רבי היה מונה שבחיו של רבי חייא לפני רבי ישמעאל בן רבי יוסי. פעם אחת ראה רבי יוסי את רבי חייא בבית המרחץ ורבי חייא לא עמד לפניו לכבדו. אמר לו רבי יוסי לרבי: זהו שאתה מונה שבחיו? אינו ראוי לכך!. שאל אותו רבי: מה עשה לך?. אמר לו: ראה אותי במרחץ ולא קם לפני. שאל רבי את רבי חייא: מדוע עשית כך?. ענה לו רבי חייא, יבוא עליי, כלומר, מקבל אני עליי כל דבר אם איני דובר אמת, אפילו אם אכן רחצתי במרחץ באותו זמן לא שמתי ליבי אליו כי באותה שעה נתתי עיני באגדה של ספר תהילים. מאותה שעה מסר לו רבי שני תלמידי חכמים שילוו אותו מפני הסכנה.

קריאה ראשונה- ענוותו של רבי
הסיפור מופיע, בשני המקורות, בהקשר מחלתו של רבי. לפניו מסופר על חולי השיניים של רבי, כאשר באותו סיפור נרפא רבי מכאביו לאחר שלוש עשרה שנים. גם סיפורנו מתייחס אל רפואתו של רבי, ויש להניח שכמו בסיפור הקודם, גם בסיפור זה רפואת רבי קשורה לתיקון או מעלה שאליה הגיע .
ההכרזה על ענוותנותו של רבי, נועדה לספר לקורא עד כמה רבי עניו ומזמינה לקרוא את המשך הספור לאור ידיעה זו. מייד לאחר הכרזת המספר, מופיעה הכרזתו של רבי על עצמו "כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד". הכרזה זו נתפסת כביטוי לענווה יתרה, אצל כל אדם ובפרט אצל נשיא ישראל. גם הסיוג בהמשך דבריו יתפרש באופן דומה, כביטוי לענוה: "חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני, דשרון גרמון מנשיאותיה ומנוניה" –  מתוך ענווה מודה רבי שאין ענוותו מגיע למעלתם של זקני בתירה, שמינו את הלל זקנו במקומם . אולם, במקרה ויבוא רב הונא ראש הגולה, הוא יפנה לו את מקומו. חלק מהענווה הגדולה של רבי היא ההכרה וההכרזה בכך שאין ענוותו גדולה כמו זו של בני בתירא.
אמירתו של ר' חייא: "והרי הוא עומד בחוץ" נועדה לבחון את רבי  בנקודה הקשה ביותר, בקצה הגבול של ענוותנותו, כפי שרבי העיד על עצמו.
האם רבי עמד במבחן? רבי אינו חוזר בו או משנה דעתו, תגובתו מביעה אך סערה פנימית, "נתכרכמו פניו של רבי". תגובתו זו מבטאת קושי פנימי  עם הבשורה ומשמעותה לגביו –  על כל פנים, אין לצפות שרבי יקבל בשורה כזאת בשוויון נפש. היכולת לפנות את מקומך לאדם אחר דורשת תעצומות נפש עצומות, ואין בהתכרכמות פני רבי כדי להמעיט בגדולת מעשהו. את גודל המעשה ניתן אולי להבין מתוך השוואה לדברי רבי יהושע בן פרחיה (מנחות קט ע"ב): "תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד".
רבי חייא מתקן את דבריו, שארונו של רב הונא בא, ומקבל על עצמו נזיפה של שלושים ימים ע"פ רמז מצידו של רבי . במפגשם המחודש לומד רבי, שאליהו בדמותו של רבי חייא ריפא את שיניו ולכן הוא נוהג ברבי חייא כבוד רב. הוא מקרב תלמידים זה לזה, מפנה מקום ומכניס את רבי חייא מלפנים –  קרוב יותר אליו, בכך הוא מראה (שוב) את ענוותו בכך שהוא מוחל לו, אע"פ שרבי חייא בחן את כנותו של רבי ואולי אפילו לעג לו.
שני החלקים האחרונים בסיפור מתייחסים אל קירובו של רבי חייא לעומת רבי ישמעאל. במקרה הראשון, רבי מקרב את רבי חייא, אך עדיין רבי ישמעאל קודם. במקרה השני רבי ישמעאל קובל לפני רבי על כך שרבי חייא (שרבי כ"כ משבחו) אינו נוהג בו כבוד. כשלרבי מתברר שהדבר לא נובע מזלזול ברבי ישמעאל, אלא מכך שרבי חייא היה שקוע בעיוניו עד שלא נתן ליבו לסביבתו, הוא מצמיד לו שני תלמידי חכמים בבית המרחץ כדי שלא ישהה יותר מדי וינזק. רבי, אע"פ שבעצמו נתקל בחוסר כבוד מצד רבי חייא, אינו מעניש או נוזף, אלא להיפך – מקבל את רבי חייא כך, ואף מסייע לו.
אם כן, ענוותו היתרה של רבי באה לידי ביטוי בהכרזתו ומוכנותו לעשות "כל מה דיאמר לי בר נש". רבי, כנשיא, מוותר על כבודו ומוכן לעשות כל מה שיאמר לו אדם, ובנוסף אף יוותר על כס הנשיאות לטובת רב הונא. כיום, המושג ענווה אינו מתקשר לוויתור  בהכרח. לעומת זאת, לדעת פולונסקי פנחס , ברובם המכריע של מקורות חז"ל, ואף כאן בסיפורנו, משמעות המושג "ענווה" הינה ויתור.
בנוסף, רבי אינו נוזף בר' חייא אלא ברמיזה קלה , ולאחר שלושים יום אף נוהג בו כבוד גדול. על פי דברים אלו נראה, שההגדרות לענווה ע"פ הסיפור הן: ויתור על משרה, הנהגה או כבוד וכן חוסר תגובה לביזיון .
לא בכדי מתואר רבי בספרות חז"ל, החל מהמקורות התנאיים, כעניו גדול שעליו נאמר (סוטה סוף פרק ט'): "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". וכן, אצל רבי בלבד נתייחד מטבע הלשון "אומר אני" . אילו הטעים חכם אחר "אני", היינו מייחסים לו יוהרה ,ברם אצל רבי, שנתייחד בענוותו, לשון "אומר אני" נחצב מאמת פנימית המשלבת עוז וענווה ולא אמירה מתוך אגו.

ב. בקריאה חוזרת
בקריאה חוזרת של הסיפור עולות מספר שאלות ותמיהות. ראשית, פתיחת הסיפור בהכרזה, כעין מסקנה, נראית תמוהה, גם אם אין זה מקרה יחידאי. שנית, לשון ההכרזה עצמה על רבי כ"ענותן סגי" תמוה, שכן גם אם יש לומר שרבי עניו, האם זוהי המסקנה המתבקשת מהסיפור? מדוע אין בסיפורים אחרים אודותיו, בהם בולטת ענוונותו , הכרזה דומה? שלישית, עצם הביטוי "ענותן סגי", מעורר תמיהה ומחשבה, האם ישנה מציאות בכלל של ענווה יתרה? וגם אם כן, היכן היא בסיפור?
לדעת עפרה מאיר  יש לסיפור אופי אירוני, שכן, הוא מדגיש את הפער שבין הצהרת המספר אודות אופיו הענוותני של רבי לבין אמירתו כי לא יוותר על נשיאותו למען מי שגדול ממנו (משמעות מעשיהם של בני בתירה). ניסוחו של רבי מתחיל באמירה חד משמעית וכנראה שגורה בפיו: "כל מה דיאמר לי בר נש אנא עביד", אך לאחריה נאמרת ההסתייגות: "חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני". מיד מופיעה הסתייגות מההסתייגות: "ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא, אנא קאים לי מן קודמוהי", אך היא מנומקת היטב: "דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין, והוא מן דכריא דיהודה, ואנא מן נוקבתא". אמירתו של רבי נשמעת חד משמעית ומדוייקת, ועל כן מה רבה ההפתעה לגלות ש"בזמן אמת", כאשר רבי חייא אומר לרבי שרב הונא בא, מתכרכמות פניו. נראה שהביצוע של מה שהוא עצמו קבע, ושעל כך גם נחשב לעניו ביותר, קשה על רבי מאוד. בשלב זה של הסיפור נחשפת האמת הפנימית של רבי. בכל הסיפור רבי מדבר, רומז ומכריז ? כלפי חוץ, ואילו כאן ישנו ביטוי אוטנטי למתחולל בנפשו פנימה. מטרתו של רבי חייא באמרו לרבי שרב הונא בא, היתה להעמיד במבחן את כנותו ושלמותו של רבי עם דבריו שלו.
בהמשך, רבי נוזף ברבי חייא ורק לאחר התערבות אליהו הוא מכיר בכבודו. כאשר שואל רבי ישמעאל ב"ר יוסי האם מקומו של רבי חייא הוא לפנים ממנו, עונה רבי: "ח"ו לא יעשה כן בישראל" . תשובה זו מפתיעה בעוצמתה, שכן רבי לא מסתפק בתשובה שלילית, אלא רואה בהבדל במיקום, המציין כבוד, עיקר גדול . ייתכן שזו הסיבה שרבי ישמעאל אינו מהסס לפנות אל רבי לטפל בחוסר הכבוד שהוא מקבל מרבי חייא, בנוסף לעובדה המצוינת בסיפור, שרבי שיבח את רבי חייא.
בבבלי במסכת הוריות (י"ג ע"ב) מופיע מקור נוסף בו מוזכר רבי וענוותו. מסופר שרבי מאיר ניסה להדיח מתפקידו את רבן שמעון בן גמליאל. בעקבות זאת, כאשר רבי בנו של רבן שמעון בן גמליאל מצטט את תורתו של רבי מאיר הוא נמנע מלהזכיר את שמו, ורק אחרי בקשתו של בנו, רבן שמעון, הוא מזכיר את שמו. רבא (אמורא מהדור הרביעי) מפנה את תשומת ליבנו, לכך ש"אפילו רבי דענוותנא הוא, תנא אמרו משום ר"מ, 'אמר ר"מ' לא אמר". אע"פ שרבי עניו, והוא מזכיר את שמו של רבי מאיר בסופו של דבר, הוא לא מזכיר את שמו באופן ישיר אלא בעקיפין. אפשר שזו צורה מכוונת, כאילו לומר "עד כאן", אפשר שהדבר נובע מקושי פנימי, אך שוב, אזכור ענוותו של רבי מופיע ביחס להתנהגות הפוכה מצדו.
המקור שכנראה הוא המפורסם ביותר אודות ענוותנותו של רבי הוא המשנה בסיומה של מסכת סוטה, המספרת : "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא", ובגמרא על אתר מופיעה המימרא הבאה: "אמר ליה רב יוסף לתנא : לא תיתני 'ענווה', דאיכא אנא". ישנם תירוצים רבים  לפרדוכסאליות שבדברי רב יוסף, שרובם המכריע אינו מתייחס אל ענוותו של רבי. לפי דברינו עד כאן, אולי ניתן להציע תרוץ נוסף, שלמעשה, רב יוסף מותח בקורת מרומזת על דברי המשנה אודות רבי, כאילו אומר, "אם רבי נחשב לעניו, אז גם אני נחשב לכזה". אפשר שהביקורת של רב יוסף מכוונת כלפי ההכרזה על ענווה.
מכל מקום, מהקריאה החוזרת בסיפורנו יוצא, שהאמירה בה נפתח הסיפור "רבינו הוה ענותן סגי", גם אם אינה אמירה אירונית, מחייבת לבחון מחדש את ענוותו של רבי, ולמעשה, מעלה תמיהה וספק אצל הקורא, לגבי ענוותו. לפי המשך הסיפור, ענוותו של רבי מצטיירת, ביכולת ויתור מוגבלת, שאף היא אינה "עם כל הלב".
אפשר, שרבי רואה את הענווה כשייכת לעולם המעשים ופחות לעולם הפנימי, כפעולת ויתור והכרזה  ופחות כמצב נפשי או דמוי עצמי. ובסיפור, כפי שהוא ערוך, ישנה ביקורת מרומזת על ענווה שכזאת.

אמירה מפורשת של רבי על הענווה מופיעה בבבלי בבבא מציעא (בבא מציעא פד ע"ב-  פה ע"א). שם רבי מנהל ויכוח עם רבי אלעזר בן רשב"י ובעקבות הוויכוח … "חלש דעתיה דרבי אתא א"ל לאבוה אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל  והיינו דאמר רבי שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירה ויונתן בן שאול". הגמרא בהמשך מבררת מדוע שלושתם נחשבים לענווים ומפקפקת בכוונת מעשיהם של בני בתירה ושל יונתן בן שאול אך לגבי רבן שמעון בן גמליאל   היא מסכמת שהוא "ודאי ענוותן הוה". יוצא שהגמרא, בניגוד לרבי, אינה מסתפקת במעשה על מנת להגדיר ענווה, אלא דורשת מעשה שנובע מנכונות שלמה וטהורה של וויתור.

ג. קריאה שלישית – בין רבי לרבי חייא
בגוף הסיפור, מובאת אמירתו של ר' יוסי ב"ר בון, אמורא מהדור ה3-4, אשר היא אינה חלק מהעלילה אלא תגובה מאוחרת למסופר, שבאותו הזמן שהיה רבי חייא רבה נזוף מרבינו, "אליף לרב בר אחתיה כל כללי דאורייתא, ואלין אנון כללייא דאורייתא הלכתא דבבלאי" . מעבר לרמזים על כללי הלכות הבבלים שאותם רבי חייא מלמד והופכות אותו למעביר התורה, וכפי שהוא מתואר גם במקורות אחרים, בעיקר בבליים, כמייצג יהדות בבל העולה לארץ ישראל ומציל אותה משממונה התורני , אפשר שתיאור זה של מעשיו באותם ימי נזיפה מהווים מעין אלטרנטיבה לבית מדרשו של רבי. מהמשך הסיפור ניתן ללמוד על מאפייני האלטרנטיבה של רבי חייא וכן מדוע "בחן" את רבי באומרו שרב הונא בא.
כאשר רבי מברר מדוע הוא אינו נוהג כבוד ברבי ישמעאל בבית המרחץ, רבי חייא עונה שהוא הסתכל באגדת תהלים. רבי חייא למעשה, לא שם לב שאיתו נמצא רבי ישמעאל, שעליו לכבדו. אך תשובתו, שהסתכל באגדת תהילים, באה אולי לומר שעיניו לא נתונות לעניינים אלו – הוא עוסק בתורה ולא בכיבודים. רבי חייא מהווה דמות מנוגדת לרבי, שיודע ומכריז בדיוק עד כמה הוא עניו וכמה יוותר, שמשבח את רבי חייא אך מזדעק מהמחשבה שרבי חייא יוקדם לרבי ישמעאל, ועסוק בלברר מדוע רבי חייא לא נהג כבוד ברבי ישמעאל. רבי חייא אינו עוסק בעניינים אלו כלל, אפשר שמדעת, מתוך שאינו רואה בהם חשיבות גדולה, ואפשר שלא מדעת- הוא פשוט במקום אחר, בכללי תורה ובאגדת תהילים.
הענווה של רבי היא מדודה ומודעת לעצמה. רבי קובע את מקומו ואת מקום תלמידיו והוא רואה חשיבות גדולה בעניין. רבי חייא לעומתו, לא מאמין בענווה מהסוג הזה , היא חיצונית בעיניו, ולכן הוא "מותח" את רבי, להראות לו את חולשתה של ענווה כזאת. אצל רבי חייא הענווה איננה נושא חיצוני, והוא איננו עוסק בנתינת הכבוד, לא בגלל שרבי ישמעאל לא ראוי לכך אלא, כי הוא, רבי חייא, פשוט אינו עוסק בכך.
כאשר רבי שומע שרבי חייא אינו שם את ליבו לנתינת כבוד אלא כולו בתורה בלבד הוא שולח לו שני תלמידי חכמים שיהיו איתו בבית המרחץ כדי שלא ישהה שם ויגיע לידי סכנה. באופן הפשוט, זהו פתרון לבעיה שעלולה להיות לרבי חייא, שלא שם לב למתרחש סביבו, אך ניתן, לעניות דעתי, לראות בפעולה זאת גם מעין "עקיצה" של רבי כלפי רבי חייא. רבי כאילו אומר לרבי חייא במעשה זה: "אם כל כולך שקוע באגדת תהילים ואינך שם את לבך לכבוד שעליך לתת לרבי ישמעאל, סופך שתגיע לידי סכנה. בשביל לפעול ולהנהיג במציאות צריכה להיות ענווה מודעת".

פעמים, שאת תמצית חייו של האדם מתארים רגעיו האחרונים וצוואתו. ניתן לראות עד כמה נושא הכבוד משמעותי אצל רבי דרך צוואתו לפני מותו.
ת"ר: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבניי אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: היזהרו בכבוד אמכם…אמר להן: לחכמי ישראל אני צריך, נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להן: אל תספידוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום … אמר להן: לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים.(כתובות קג ע"א)

גרסה אחרת, או נזיפה נוספת של רבי ברבי חייא יכולה לסייע להבין את ההבדל בין שתי הגישות:
שוב, פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש – "חמוקי ירכיך כמו חלאים", מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי – איקפד. אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: עייא, מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.(מועד קטן טז ע"ב)

לרבי חשובה הצורה בה ילמדו את התורה כדי ליצור את היחס הנכון לתורה, רבי חייא לעומתו מתמקד בהנחלת התורה ואינו מקבל את שיטתו של רבי. גם בגרסה זו, אחרי הנידוי, רבי משבח את רבי חייא או לפחות רואה בסוף הנידוי אות משמיים. ככל הנראה, רבי רואה הכרח שענוותו תהיה מודעת ומבוקרת בגלל מעמדו ותפקידו. רבי, שהנהגתו אינה רק רוחנית אלא גם פוליטית. מרגיש מחויבות בהטלת משמעת ועונשים ודאגה לנתינת כבוד לתורה ולנשיאות.

סיכום.
על פניו, ניתן לראות את כל הסיפור בהקשרו הפוליטי, כאשר הכרזתו של רבי אינה קשורה כלל לענווה, אלא היא אמירה המתייחסת אך ורק למעמדו כנשיא, באומרו שהוא הכי ראוי לנשיאות כל עוד רב הונא ראש הגולה לא עולה. אמירתו של רבי חייא, שרב הונא בא, גם היא תובן בהקשר זה כאמירה פוליטית המתייחסת אל תפקיד הנשיאות ואל המועמדים, רבי ורב הונא ראש הגולה. מה עוד, שאין זאת עדות יחידאית להתרחשות כזאת .לדוגמא, הגמרא בהוריות (י"א ע"א) משווה את דין המלך לפרשת "אשר נשיא יחטא" שהמלך מביא שעיר כמו הנשיא. ולאחר מכן מביאה הגמרא דיון המתנהל בין רבי לרבי חייא: רבי יהודה הנשיא שואל את רבי חייא: "כגון אני מהו בשעיר?" רבי שואל שאלה היפותטית, אם בית מקדש היה קיים בימיו, האם היה קורבנו של הנשיא החוטא חל עליו או לא, או במילים אחרות האם יש לו מעמד של מלך ונשיא, שכן בתור שכזה, הוא מתחייב – במקרה שחטא בשוגג- בהקרבת שעיר עזים, בעוד שאדם רגיל שחוטא בשגגה, מתחייב בקורבן של שעירת עזים(הוריות פ"ג מ"א- מ"ג). תשובתו של רבי חייא: "אמר ליה: הרי צרתך בבבל". רבי חייא, כמו בסיפור שלנו, "מכניס לתמונה" את רב הונא, ראש הגולה, ומדמה אותו ל"צרה" לרבי, כמו ה"צרה", האשה השנייה המתחרה ברעותה, כך יש לרבי מתחרה בבבל בדמותו של ראש הגולה .
אולם, ההכרזה של עורך הסיפור על ענוותו של רבי בראש הסיפור, אפשרה לקרוא את הסיפור ולבחון אותו בהקשר של ענווה ולא בהקשר פוליטי, כאשר בחינת הענווה בסיפור נעשתה בשלוש קריאות שונות.
הקריאה הראשונה הייתה פשוטה, וע"פ ההכרזה הראשונה ראתה דרך הסיפור את ענוותו של רבי, שיודע את מקומו ויודע ומוכן לוותר עליו. קריאה זו מקבלת חיזוקים ממקורות אחרים והיא מתאימה לשיח ההגמוני.
הקריאה השנייה הייתה חתרנית יותר שמטרתה היא הפוכה לקריאה הראשונה, קריאה שתעצב מבט החותר תחת יסודות המחשבה ההגמונית ומכוונת את הקוראים לכיוון הסותר את עמדת ההגמוניה. אפיונה של הקריאה השנייה והחתרנית היא, שהיא קריאה משחררת ומפוררת ומאפשרת הסתכלות אחרת על הסיפור (לדוגמא, הסתכלות אירונית) ועל מקורות שונים. בקריאה זו, מופנית ביקורת על רבי שתופס את הענווה במובנה החיצוני ללא שלמות פנימית.
הקריאה השלישית הייתה קריאה רב משמעית, המציגה את האפשרויות וההיבטים השונים האפשריים ב"ענווה". בקריאה זו נבחנה צורת הענווה של רבי, ענווה מודעת, לעומת הענווה של בר הפלוגתא שלו בסיפור, רבי חייא, שייצג ענווה שמקור כוחה הוא דווקא בחוסר העיסוק בענווה.

הקריאה החתרנית בדומה לקריאה הראשונה נושאת מטרה ומסר "חותך" ומכוונת אליה, אלא שמטרתה הפוכה לקריאה הראשונה. הקריאה השלישית, הפוליסמית, נותנת מקום, מכילה היבטים שונים ומציגה את הסתירות האפשריות בהם. היא איננה מחוייבת לכיוון מסוים. בסופו של דבר, בסיפורנו, היא מלמדת על היתרון והמחיר של שני סוגי הענווה, ומאפשרת, אולי יותר מכל, ללמוד על היבטיה השונים של הענווה.
(נשלח ע"י שייקה פישרמן)

(המקור בארמית לקטע: רבי הוה ענוון סגין, והוה אמר כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני דשרון גרמון מנשיאותיה ומנוניה. אין סליק רב חונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי. דהוא מן יהודה ואנא מבנימין. דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא.
חד זמן אעל ר' חייא רובא לגביה. אמ' ליה. הא רב הונא לבר. נתכרכמו פניו של ר'. אמר ליה. ארונו בא. אמר ליה פוק וחמי מאן בעי לך לבר. ונפק ולא אשכח בר נש וידע דהוא כעיס עלוי. עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין.
אמ' רבי יוסי בר בון: כל אינון תלתויי יומי אילף רב מיניה כללא דאורייתא.
לסוף תלת עשרתי שנייא ותלתתוי יומיא עאל אליהו  אתא אליהו לגבי בדמות ר' חייה רובה. אמר ליה מה מרי עביד אמר ליה חד שיניי מעיקה לי אמר ליה חמי לה לי. וחמי לה ליה ויהב אצבעתיה עלה ואינשמת. למחר עאל ר' חייה רובה לגביה אמר ליה מה עביד רבי האי שינך מה היא עבידה? אמר ליה מן ההיא שעתא דיהב אצבעתך עלה אינשמת.
באותה שעה אמר אי לכם חיות שבארץ ישראל אי לכם עוברות שבארץ ישראל. אמר ליה אנא לא הוינא.
מן ההיא שעתא הוה נהיג ביה ביקר.
כד הוה עליל לבית וועדא הוה אמר יכנס רבי חייא רובא לפנים. אמר לו רבי ישמעאל בי רבי יוסי לפנים ממני. אמר לו חס ושלום אלא ר' חייה רובה לפנים ורבי ישמעאל בי רבי יוסי לפני לפנים.
רבי הוה מתני שבחיה דר' חייה רובה קומי ר' ישמעאל בי ר' יוסי חד זמן חמי גובני ולא איתכנע מן קומוי. אמר ליה אהנו דאת מתני שבחיה. אמר ליה מה עבד לך אמר ליה חמתי גו בני ולא איתכנע מן קומוי. אמר ליה למה עבדת כן אמר ליה ייתי עלי דאין סחית לא ידעית בההיא שעתא אשגרית עיניי בכל ספר תילים אגדה. מן ההיא שעתא מסר ליה שני תלמידין דיהלכון עימיה בגין סכנתא. רבינו הוה ענותן סגי, והוה אמר כל מה דיאמר לי בר נש אנא עביד, חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני שירדו מגדולתן והעלו אותו ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא קאים לי מן קודמוהי. למה?
דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין והוא מן דכריא דיהודה ואנא מן נוקבתא.
אמר לו ר חייא רבה והרי הוא עומד בחוץ. נתכרכמו פניו של רבי וכיון שראה שנתכרכמו פניו אמר לו ארונו הוא.
אמר לו פוק חזי מאן בעי לך לברא נפק ולא אשכח בר נש וידע דהוא נזוף ואין נזיפה פחותה משלושים יום.
אמר רבי יוסי ב"ר אבין: כל אותן שלושים יום שהיה רבי חייא רבה נזוף מרבינו אליף לרב בר אחתיה כל כללי דאורייתא ואלין אנון כללייא דאורייתא הלכתא דבבלאי
לסוף תלתין יומין אתא אליהו זכור לטוב בדמותיה דר' חייא רבה אצל רבינו ויהב ידיה על שיניה ואתסי.
כיון דאתא רבי חייא רבה לגבי רבינו אמר לו מה עבדת בשיניך?
אמר לו מן עונתא דיהבת ידך עילוהי איתנשימת.
אמר לו לית אנא הוה ידע מה הוא.
כיון דשמע כן שרי נהיג ביה יקרא וקרב תלמידים ומעייל ליה מלגאו.
אמר רבי ישמעאל ב"ר יוסי ולפנים ממני?
אמר לו ח"ו לא יעשה כן בישראל.
רבינו הוה מתני שבחיה דרבי חייא רבה קמיה דר' ישמעאל ב"ר יוסי
אמר לו אדם גדול אדם קדוש
חד זמן חמתיה בי בני ולא איתכנע מיניה
אמר לו ההוא תלמידך דהות משתבח ביה חמיתיה בי בני ולא איתכנע מנאי
אמר לו ולמה לא איתכנעת מיניה
אמר לו רבי חייא מסתכל הייתי באגדת תהלים כיון דשמע כן מסר ליה תרין תלמידוי והוון עיילין עמיה לאשונה דלא ישהי ותזער נפשיה.)