ההיגיון של חז"ל בקביעתם: עין תחת עין – ממון
בפרשתנו מופיע הדין "עין תחת עין", ודרשו חז"ל במסכת בבא קמא (פד, א) שהכוונה ל'ממון'. כלומר, העונש שמוטל על אדם שהוציא לחברו את עינו, הוא תשלום כספי לניזק, אך אין הכוונה שיוציאו למזיק גם כן את עינו כפי שעשה לחברו.
רבים מהתוקפים את חז"ל במהלך הדורות השתמשו בפירוש זה של חז"ל כדי לנגח אותם ואת התורה שבע"פ ולטעון שחז"ל עושים בתורה שבכתב כרצונם ומוציאים מפשוטם לחלוטין את הכתובים (ראה למשל בספר באר הגולה למהר"ל שמתמודד עם טענה זו וכעין זו), ובכל זאת ננסה להבין מדוע לחז"ל היה ברור שיש להוציא את הכתוב מפשוטו ודרשו כפי שדרשו.
הסיבה בשלה דרשו חז"ל "עין תחת עין – ממון" נעוצה בשני הסברים משלימים. ראשית, תורת ישראל אינה חפצה בנקמה לשם הנקמה. תמיד כאשר התורה מצווה על נקמה, כמו בעמלק למשל, המטרה היא להכרית את הרע ולבערו מן העולם. גם במקרה שלנו, אין תועלת מבחינת האדם הניזוק בכך שיוציאו גם לאדם המזיק את עינו, חוץ מלצפות בו סובל כמוהו, אך זו נקמה לשם הנקמה, התורה רוצה שיהיה צדק, ולשם כך היא קובעת שעל המזיק משלם פיצוי לניזק. פיצוי אינו מהווה נקמה אלא תשלום הוגן וראוי שיכול, ולו במעט, לחפות על הנזק שנגרם לו. (וחוץ מפיצוי, שהוא תשלום 'נזק' לכאורה כדי לכסות את הנזק שגרם המזיק לניזק בהתנהלותו, קובעת התורה שהתשלום כולל חמישה מרכיבים בסך הכול: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת).
סיבה נוספת לקביעת חז"ל שהעונש יהיה בצורת תשלום ממוני הוא שאיפת התורה לצדק, צדק אומר שוויון-אמת, והם סבורים שהוצאת עין המזיק לא מהווה עונש הוגן תמורת עין הניזק שהוציא. נסביר את הדבר במקרה קיצון שמראה הבדל ברור, האם במקרה שבו הניזק היה רק בעל עין אחת, וכעת נעשה עיוור לגמרי, ייעשה צדק כאשר יוציאו את עין המזיק ויהפוך להיות רק לבעל עין אחת?! הרי אין זה שוויון כלל. אולם אפילו במקרה רגיל, של שני אנשים בריאים שהאחד הוציא לשני את עינו, האם יש להשוות את חרדת הנפש של המזיק בימים שלקראת ביצוע העונש והוצאת עינו בצורה מסודרת, לבין הניזק, שאמנם סבל מאיבוד עינו ברגע אחד אבל לא נאלץ להתמודד עם ייסורי הנפש הכרוכים בידיעה שהוא עומד לאבד חלק משמעותי מגופו.
אנו רואים אם כך שגם הוצאת עין המזיק כ'תמורה' לעין הניזק, לא מהווה עונש צודק ולכן קבעו חז"ל שהעונש ההוגן ביותר הוא שהמזיק ישלם תשלום כספי לניזק כפיצוי על כך שלא נזהר והוציא לו את עינו. לא עלינו.
אם כן, נותרה בידינו שאלה אחת לבירור, אם התורה בכלל לא התכוונה לכך שהעונש של המזיק יהיה הוצאת עינו, מדוע היא כתבה 'עין תחת עין', ולא קבעה עונש ממוני 'שלם ישלם' כפי שאנו רואים במקרים אחרים? כתשובה לדבר נסביר שהתורה רצתה להדגיש כי פגיעה בגופו של האדם, באופן בלתי הפיך, היא מעשה כה חמור עד שכאשר המזיק נענש בתשלום לניזק, עליו להרגיש צער וחרטה ממש כאילו הוציאו לו את עינו.[1] כדי להבין כמה משמעותי וחמור היה המעשה שעשה ומעתה להבא ייזהר יותר, כי לכל עונש יש מטרה, ובתורה כאמור אין עונש לשם הנקמה בלבד.
(נשלח ע"י יעקב נרי)
[1] הדבר דומה לעיקרון של קרבן. האדם צריך לסמוך את כל גופו על הקרבן ועושה עליו וידוי דברים כדי להגיע לתודעה כה עמוקה שבעצם הוא זה שהיה ראוי להישחט כעונש על חטאיו, ולא הכבש שהביא. אלא שהקב"ה 'הרוצה בתשובה' בחר לתת לנו הזדמנות נוספת ונותן לנו את האפשרות להקריב קורבן ככפרה על נפשנו.