וחשוקיהם כסף – העוגן ורב החובל (ד"ת לשבת תרומה)

הדפסה

מסופר על רבי שלמה מרדומסק:

פעם ראה למדן אחד ישן בבית המדרש באמצע הלימוד, והלך להעירו ושאל אותו אם יודע ליישב את קושיית רב החובל, הלמדן תמה שהיה בקי בש"ס ופוסקים ועדיין לא ראה ולא שמע מקושיית רב החובל, וכאשר חשב הרבה בזה אמר לו זקני שכוונתו היא על קושיית רב החובל שהקשה ליונה בן אמיתי כמו שנאמר "ויאמר אליו רב החובל מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך".

פעם ראה למדן אחד שישב כל הלילה ולמד ג' דפים גמ' עם תוס' בעיון והלמדן הזה היה בטבעו אוהב כסף, ויאמר אליו זקני זצ"ל "ווי העמודים" (פירוש שלמדת ששה עמודים גמ') "וחשוקיהם כסף" – ועדיין יש לך חשק לכסף.

שני הפסוקים אותם דרש ר' שלמה מרדומסק טומנים בחובם ניגודיות מסוימת: מצד אחד, רב החובל הקורא: "מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך' – תיאור של תנועה והתקדמות. מצד שני, "ווי העמודים" – ווי המשכן שעניינם עמידה, יציבות וסטטיות. אם כן, מהי המידה הנחוצה בחייו של האדם, דינמיות ותנועה או שמא יציבות ועמידה?

הסיפור הראשון מתאר את ספינת האדם. לרב החובל יש התחייבות לבעל הספינה להוביל במהירות ובבטחה את הספינה אל יעדה הסופי. לכן עליו להיות בתנועה מתמדת, לקרוא תמיד את המפה, לצפות בכוכבי השמיים לניווט ולתפעל את כל מלחי הספינה.

הסיפור השני מתאר אדם אחר: אדם שיש בו כוח גדול, אדם בעל יכולת לשבת וללמוד בעיון כל הלילה דפים מסובכים וקשים, אדם שיש לו אהבה לכסף – בהקבלה לספינה, אדם שיש לו מנוע גדול והרבה אנרגייה. האדם הראשון הוא חסר כוח וחיות, הוא לא מכיר ויודע את קושיית רב החובל. כלומר, הוא לא הפנים את דרכו של רב החובל הקוראת לאדם: "מה לך נרדם קום…". רק כאשר הוא חושב הרבה ומתאמץ בסיפור, הוא הופך להיות בעצמו לרב החובל ומביא את הכוונה…

האדם השני הוא הצד השני של המטבע. הוא מלא חיוניות וכיסופים. אבל בשביל מה? בשביל כסף. אם זוהי מטרת חייו הרי שיקלע הוא לשטף אינסופי של רדיפה אחריו: 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו – יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות'. כיוון שאין האדם רוצה את המאתיים אלא רוצה הוא את הפי שתיים.

התשובה לאדם השני היא שצריך לבקר ולאזן את החשק לכסף. יש לחשק ולהציב את חבית הכסף במקומה הראוי כפי שחשוקי החבית עוצרים מקרשי החבית להתפרק ולהתנפץ לכל עבר. כיצד עושים זאת על ידי 'ווי העמודים'. אותו הלמדן למד רק ג' דפים, בלילה ובחושך. לעומת זאת, הרבי אומר לאותו האדם: 'ו' עמודים למדת' – קיימת בנו הנטייה הטבעית לכבוש את הפסגות החדשות תוך התעלמות מאותם הפסגות שכבר טפסנו. דבר המביא לייאוש ודכדוך, שהרי כמה עוד לפנינו, למדנו רק שלשה דפים. אך, אם נסתכל ונתבונן, נעמיק פנימה אל תוכנו נראה שלמדנו שישה עמודים מלאים וגדושים. כל דף מכיל שחור ולבן פנים ואחור, שצירוף כולם יחד מהווה את התשתית לקומה הנוספת בבניין כאותם אדני המשכן. ניתן להעמיק ולומר שאדני הכסף הם העוגנים לכסף. כפי שהעוגן המושלך מן הספינה משמש לעצירתה, דווקא אדן הכסף הכולל חור במרכזו מאפשר הצבה של עמוד המשכן.

אברהם אבינו משלב את שני האלמנטים:

אמר רב חנן בר רבא אמר רב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבדה מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברינטא (ב"ב צא.)

רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה (ב"ב טז:)

שני כוחות קיימים באדם: הכוח המסתער והמתחדש והכוח היציב והמשמר. צריכים לדעת מתי להשתמש בכל אחד מן הכוחות הללו. כשאנחנו במהלך של פריצה קדימה, עלינו להשתמש בכוחות הדינמיים של אישיותנו. אז צריך לדחוק הצדה את הכוחות הקוראים לנו לעמוד, כוחות העלולים להפוך למעצור בתהליך התקדמותנו. אולם בעת שמתעורר הצורך לעצור על מנת לאגור כוחות, עלינו להשתמש באותם יסודות יציבים של הנפש – להשליך עוגן, כדי לקנות עמידה מפני הנפילה הבאה בדרך כלל בעקבות הסחפות אחרי גלי החיים הזדוניים.

מי שכל אישיותו נשענת על היסוד הדינמי בלבד, ימצא את עצמו נע בתנועה מתמדת: למעלה ולמטה וחוזר חלילה. למעשה הוא נע כל העת, אבל אינו מתקדם. מי שכל אישיותו נשענת על היסוד היציב בלבד, ימצא את עצמו תקוע בנקודה אחת כל העת, אינו נופל לעולם אך גם אינו מתקדם…