היכן היא בית אל?

הדפסה

א. בין בית אל לירושלים – פירוש רש"י

המדרש ורש"י התחבטו מאוד, כנראה, בשאלת מקומה של בית אל בתודעתנו. לכאורה, קריאת הפרשה כפשוטה מצדיקה את מעשהו של ירבעם בן נבט, שעזב את ירושלים ובנה מרכז דתי חדש לאומה בבית אל: "ויוַעֵץ המלך, ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אלֵהם – רב לכם מעלות ירושלם, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים: וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן:… ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני, בחֹדש אשר בדא מלבו, ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר". (מלכים א' י"ב, כח-לג)

בפרשתנו נאמר במפורש שבית א-לוהים שייבנה יהיה בבית אל, שכן שם נגלה ה' ליעקב, שם שער השמים ויעקב יקיים את נדרו בבניית הבית שם.

מסיבה זו, המדרש ורש"י ניסו בכוח לעקור את בית אל ממקומה המרכזי, ולהעביר את מרכז הכובד של פרשתנו לירושלים. הבה נעיין בדבריהם, ובעיקר בהשתקפותם של מדרשי חז"ל בפירוש רש"י: "שכב עליה –  קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו".  (רש"י כ"ח, יג)

כאן נרמזנו שכלל לא חשוב להיכן הגיע יעקב במציאות, שהרי בלאו הכי – כל הארץ מקופלת תחתיו. לכן, אף אם שכב בבית אל – אפשר שהקב"ה נדבר עמו מהר המוריה.

ורש"י מוסיף ומפרש: "ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו 'וירא את המקום מרחוק". (רש"י כ"ח, יא)

רש"י מבאר שגם המקום שיעקב הגיע אליו – אינו אלא הר המוריה.

עוד אומר רש"י בהמשך הפסוקים: "ועוד אמרו: יעקב קראה לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים. ומהיכן למדו לומר כן? אומר אני, שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ… שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו 'ויפגע במקום'. ואם תאמר: וכשעבר יעקב על בית המקדש – מדוע לא עכבו שם? איהו לא יהיב ליביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו. איהו עד חרן אזל…, כי מטא לחרן – אמר: אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ".(רש"י כ"ח, יז)

כאן מבאר רש"י, שיעקב אכן הגיע לבית אל בדרכו חזרה מחרן, אך קפצה לו הארץ והר המוריה בא לקראתו.

עוד ביאר רש"י: "כי אם בית אלהים – אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש. שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף. נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל – מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים". (רש"י כ"ח, יז)

כלומר, יעקב אכן ישן בבית אל, אך את שער השמים הוא ראה באלכסון מעל הר המוריה. מעתה, יעקב כיוון את לבו להר המוריה, שכן זהו המקום שבחר בו ה'.

בסך הכל, רש"י נותן לנו ארבע אפשרויות שונות כדי להפוך את "בית אל" שבפשט המקרא להר המוריה שבירושלים. כל זאת – ובלבד שלא נסיק מפרשתנו שהמקום שיבחר ה' להקמת בית הא-לוהים הוא העיר בית אל.

מפאת קוצר הגיליון, לא נתעכב אלא על שני הפירושים האחרונים שנקט רש"י: בראשון – הר המוריה נעקר לקראת יעקב כשחזר מחרן, ובשני – הר המוריה עומד במרכז סולמו של יעקב.

ב. ההר שנעקר

כיצד יש להבין את פירוש רש"י? ההבנה הראשונית בפירוש זה היא שיעקב לא העז להתפלל בהר המוריה בדרכו מבאר-שבע לחרן, הלך את מלוא הדרך הארוכה – כשמונה מאות ק"מ – והגיע לחרן. רק כשהגיע לחרן, התחרט על כך שלא התפלל בהר המוריה וביקש לשוב את כל הדרך עד לשם. לבסוף ריחמו עליו מן השמים, הר המוריה קפץ לבית אל, וכך קיצרו את דרכו של יעקב בכ15- ק"מ.

הבנה זו מותירה אותנו תוהים: מה טעם בטרחה זו? מדוע חשב יעקב מראש שלא להתפלל בהר המוריה, ומדוע החליט לבסוף לחזור להתפלל בו? זאת ועוד: כאשר יעקב הולך את הדרך הארוכה מחרן לארץ ישראל, מה טעם בקיצור מרחק כה שולי כמרחק שבין בית אל לירושלים?

אפשר ששיטתו של רש"י קשורה לפירושו בסוף הפרשה הקודמת, פרשת תולדות, על הפרש י"ד השנים שבין יציאת יעקב מבאר שבע לבין הליכתו לחרן. על פי רש"י, באותן שנים נטמן יעקב בבית מדרשם של שם ועבר ולמד תורה:

"ולמדנו, שהיה יעקב באותו הפרק בן ששים ושלש שנים. שהרי ישמעאל בן שבעים וארבע שנים היה כשנולד יעקב, ארבע עשרה שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם – הרי שבעים וארבע. ושנותיו היו מאה שלושים ושבע, שנאמר 'ואלה שני חיי ישמעאל' וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל – בן ששים ושלש שנים היה. ולמדנו מכאן, שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ואחר כך הלך לחרן". (רש"י כ"ח, ט)

מסתבר, שבית מדרשם של שם ועבר היה בצפון[1], ויעקב – במסעו הדחוף והמבוהל מפחד עשו אחיו – לא עצר להתפלל בהר המוריה (ואפשר שאף לא ידע היכן ההר נמצא). בית מדרשם של שם ועבר שכן לא רחוק מחרן, וכעבור ארבע עשרה שנים, לאחר שסיים יעקב את לימודיו בישיבת שם ועבר והלך לקחת לו אישה מבית לבן אחי אמו, נכספה נפשו אל בית ה', אל המקום שהיו בו אבותיו, ושב לארץ ישראל לחפש את המקום.

עוד למדנו מרש"י בפרשתנו על מה שאירע ליעקב בבית אל: "וישכב במקום ההוא – לשון מיעוט: באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששימש בבית עבר – לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה". (רש"י, כ"ח, יא)

ההבנה הראשונית היא שרש"י מלמדנו שבחו של יעקב, על התמדתו הגדולה בתורה, שחס על זמן לימודו ולכן לא טעם טעם שינה כל ימי שבתו בבית המדרש, ורק משיצא לבקש את המקום שהתפללו בו אבותיו הירשה לעצמו לישון. ושוב הקורא תמה: מה לנו ולהתמדתו של יעקב בתורה, שהיא התמדה שלא מעלמא הדין?

מלבד יעקב, מצאנו באגדה עוד מתמיד גדול בתורה, הלוא הוא דוד מלכנו: "הכי קאמר (דוד): מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר: עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס, מכאן ואילך – היה מתגבר כארי. רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך – בשירות ותשבחות". (ברכות ג ע"ב)

ושאלתנו על התמדתו של יעקב נכונה גם על התמדתו של דוד.

נראה לענ"ד, שלא [רק] בהתמדה בתורה אנו עוסקים בסוגיה זו, אלא בעיקר בקיום שבועתו ונדרו של דוד: "שיר המעלות, זכור ה' לדוד את כל ענותו: אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב: אם אבֹא באֹהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי: אם אתן שנת לעיני, לעפעפי תנומה: עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב: הנה שמענוה באפרתה, מצאנוה בשדי יער: נבואה למשכנותיו, נשתחוה להדֹם רגליו: קומה ה' למנוחתך, אתה וארון עֻזֶך". (תהילים קל"ב, א-ח)

דוד מוטרד מן השאלה, איך ייתכן שהוא ידור בבית ויעלה על יצועו, כשאדון הבית מצוי כאורח במלון ולארון ה' אין מקום של קבע. הוא אינו יודע היכן מקום השכינה, ואינו יודע היכן לקבוע את מקומה. דוד ודאי הכיר את סיפור העקידה בהר המוריה, וידע שעל הר זה נאמר "אשר יֵאמר היום בהר ה' יראה"; אך הוא לא ידע איזה הר זה, והיכן המקום אשר יבחר ה'. דוד נשבע שלא יעלה על ערש יצועו עד שימצא מקום למנוחת ארון ה'.

לכן לא הלך דוד לישון כל אותן שנים. וכיוון שאין אדם יכול להחזיק מעמד בלא שינה – היה דוד מתנמנם כסוס – כלומר, ישן בעמידה, כמו שישן הסוס – ובלבד שלא יעלה על ערש יצועו.

יעקב היה במצב דומה. הוא נשלח על ידי אמו לבנות לו בית, אך משבא ללמוד תורה – הבין שלא יוכל לבנות לו בית עד שימצא בית לה'. אפשר, שבעל המדרש סבור שאף יעקב נשבע שבועה דומה לזו של בן בנו – דוד  מלכנו. באותם ימים, במשך כל אותן י"ד שנים שבהן ניסה למצוא את מקום שכינת א-לוהי אבותיו, סירב יעקב לעלות על יצועו ולשכב, והיה מתנמנם כסוס בעמידה.

כעבור ארבע עשרה שנים, החליט יעקב לשוב ולבקש את המקום אשר יבחר ה', ולא ידע היכן הוא. בבית אל נפלו עליו לפתע חבלי שינה, ובפעם הראשונה מזה ארבע עשרה שנים – הוא שכב לישון, ולא נמנם עוד בעמידה כסוס. הוא חלם חלום, ומשהקיץ – הבין את פשר חלומו ואת פשר שנתו הראשונה מזה שנים כה רבות: הוא אכן מצא את מקום השכינה, את מקום מנוחתו של ארון ה', וכך מצא גם מרגוע לנפשו והיתר לגופו לשכב ולישון.

הר המוריה נעקר לקראתו לא כדי לקצר לו את המרחק, אלא כדי להראות לו את המקום שיעקב לא ידע היכן הוא.

"לא כאברהם שכתוב בו 'בהר ה' יראה', ולא כיצחק שקראו שדה שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית שנאמר 'ויקרא למקום אל בית אל".    (ילקוט-שמעוני מיכה תקנ"ב)

ג. הסולם המשופע

"ויצא יעקב מבאר שבע – לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא, מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".(רש"י כ"ח, י)

ומקשים העולם: מדוע פנה הודה של באר שבע, והרי יצחק עדיין שם?!

נשוב למדרשו של ר' יוסי בן זמרא: "הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע  כנגד בית המקדש. שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף. נמצא, סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל – מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים".

ההבנה הרגילה במדרש זה היא שמדובר בסולם משופע בעל שוק אחת, מעין סולם של כיבוי אש, שרגליו נעוצות בבאר שבע וראשו בשמים מעל בית אל. ננסה לסרטט אותו, ונצייר גם את המלאכים העולים והיורדים:

אמנם, הבעיה בשרטוט זה היא שנקודת אמצע השיפוע, המכוונת כנגד ירושלים, נותרת חסרת משמעות. זאת ועוד: למעשה, ירושלים אינה מצויה באמצע המרחק שבין באר שבע לבית אל. היא סמוכה לבית אל ורחוקה מבאר שבע. גם המלאכים העולים והיורדים באותו סולם נותנים תמונה לא מסודרת, ומבחינה מציאותית – כמעט בלתי אפשרית.

ננסה לסרטט את הסולם בדרך שונה, כסולם ביתי בעל שתי שוקיים. מלבד המלאכים, נוסיף לו גם את יעקב השוכב מתחת לסולם, ואת ארץ ישראל המקופלת תחתיו:

נמנה את מה שנראה לנו כיתרונותיו של פירוש חדש זה:

א. אמצע שיפועו של הסולם הוא קדקודו העליון, הוא תכלית הסולם והוא מגיע אל שער השמים. הוא אמצע השיפוע מבחינה זו, שעד אליו השיפוע עולה וממנו הוא מתחיל לרדת.

ב. השוקיים אינן חייבות להיות שוות, ואין מניעה ששער השמים – המקום החשוב ביותר במראה החלום – יהיה כנגד ירושלים, העיר החשובה מבין שלוש הערים המופיעות בחלום על פי המדרש.

ג. המלאכים העולים, שהם על פי רש"י מלאכי ארץ ישראל שסיימו את תפקידם בשמירה על יעקב, עולים במסלול שונה ממלאכי חוץ לארץ היורדים מן השמים ללוותו. מלאכי ארץ ישראל עולים מבאר שבע ברגע שיעקב יצא משם ונכנסים השמיימה מעל הר המוריה, ומלאכי חוץ לארץ יורדים משם לבית אל – הנקודה האחרונה של יעקב בארץ.

ד. דבריו של רש"י, שבעת שיצא יעקב מבאר שבע פנה הדרה, מובנים כעת, שהרי מלאכי השמיים עזבו את העיר ביחד עם יעקב ועלו למעלה. למרות שיצחק נותר בעיר, המלאכים נשלחו כדי לשמור דווקא על יעקב, ועתה – משעלו – פנה הדרה של העיר.

ה. המדרש המספר שהקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל תחת ראשו של יעקב מקבל עתה משמעות ביחס לחלום הסולם. ראשו של יעקב מצוי בבית אל, תחת ראשו של הסולם במישור האופקי, שכן שם נתונה מחשבתו של יעקב. רגליו של הסולם במישור האופקי מצויות בבאר שבע, ושם נטועות רגליו של יעקב. אמצע שיפועו של הסולם – שהוא ראשו האנכי של הסולם – נמצא בשער השמים, מעל הר המוריה.

ו. אם נניח (ונעשה זאת להלן) שבית אל של יעקב נמצאת כעשרה ק"מ צפונה מבית אל המקובלת היום, נוכל למדוד ולהיווכח ששער השמיים, הנמצא מול ירושלים, נמצא מול לבו של יעקב, על כל המשמעויות של התגלות ה' ושל מקומם של הר המוריה ושל ירושלים מול הלב.

הציור שהצענו, מעלה בפנינו הקבלה ברורה גם למבנהו של קודש הקדשים, מקומה הקבוע של התגלות השכינה. לשם כך, עלינו להמיר את הציור לפי המפתח הבא:

א. האבן למראשותיו של יעקב מקבילה לאבן השתייה שביסודו של קודש הקדשים.

ב. יעקב, שהוא המרכבה לשכינה ושומר ברית ה' לאבות, מקביל לארון הברית עם הלוחות.

ג. מלאכי הסולם למעלה ומשני צידיו של יעקב מקבילים לכרובים, העומדים למעלה ומשני צידיו של הארון הברית[2].

ד. ה', הניצב על יעקב בחלום בין המלאכים הנמצאים על שתי שוקי הסולם, מקביל לקול ה', הנשמע מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

ד. היכן היא בית אל

בית אל היא שם כללי, שעשוי להינתן ליותר ממקום אחד. מצאנו את בית אל שאברהם היה בינה לבין העי (לעיל פרקים י"ב וי"ג), ונראה שהיא נקראה "בית אל" מאז ומעולם. בית אל זו מזוהה סמוך ליישוב בית אל היום וממזרח לו, בתוך הכפר הערבי ביתין.

אך יעקב קרא "בית אל" למקום שנקרא בעבר לוז, ואפשר שהוא מקום אחר. אפשר שיש לבקשו צפונה מבית אל דהיום, בהרים המשקיפים מדרום על היישוב שילה (ואכן, קיים שם זיהוי העשוי להתאים). שילה אינה נקודה מסוימת בדווקא, שהרי קדשים נאכלים בה "בכל הרואה" – כלומר, בכל מקום שרואים אותה. אנו מניחים שבית אל של יעקב קשורה ומעוגנת בקדושתה של שילה בהמשך מהלך הדורות. מעין ראיה לכך, ניתן לראות בפסוקים שנאמרו במלחמת פילגש בגבעה:  "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבֹאו בית אל, ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב, ויעלו עֹלות ושלמים לפני ה': וישאלו בני ישראל בה', ושם ארון ברית הא-לוהים בימים ההם: ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם…". (שופטים כ', כו-כח)

שם, ביארו כל המפרשים בצדק שבני ישראל נקהלו לשילה, שהרי שם היה ארון הברית ופינחס עמו.

אם נקבל הנחה זו, לא תיוותר לנו בית אל שבפרשתנו מיותמת, ולא תיוותר התגלותו של הקב"ה בבית אל ליעקב, גם בפרשתנו וגם בפרשה הבאה, כשיעקב שב מפדן ארם, ללא משמעות לדורות עולם.

כך יובן הפלא הגדול – מדוע נקהלו עדת בני ישראל לשילה והשכינו שם את ארון ה' בימי יהושע. שהרי לא נזכר כל ייחוד לעיר שילה עד אז, ומדוע נבחר דווקא מקומה להעמיד שם את משכן ה'?

כך נוכל להבין גם את הפסוק הסתום שבדברי יעקב ליהודה ביומו האחרון: "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו, עד כי יבא שילֹה ולו יקהת עמים". (מ"ט, י)

והתקשו המפרשים לבאר פסוק זה. לענ"ד, יעקב מסר את השלטון ליהודה עד שישכין הקב"ה את שכינתו בשילה, שאותה הכיר יעקב מחלום הסולם בבית אל היא שילה. מרגע שיגיע הארון לשילה – ה' ינהיג את ישראל, ולא אחד השבטים. את מקומה של שילה נתן יעקב לבחיר בניו, לבכורו יוסף, שאותו ייעד לעבודת הכהונה. לכן, הוא גידלו כ'נזיר אחיו', וכדרך שגידלה חנה את שמואל.

מבין שני בניו של יוסף בחר יעקב את אפרים: "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שִׂכל את ידיו כי מנשה הבכור". (מ"ח, יד)

לענ"ד, יעקב שם את ימינו על אפרים כדי לרמוז שהוא יקבל את החלק הדרומי (=הימני) של נחלת יוסף, החלק ששילה נמצאת בו.

אמנם, ניתן לתמוה: מדוע לא הזכיר יעקב גם את ירושלים, שהיא חשובה משילה – בית אל, והיא ניתנה ליהודה ולבנימין?

לענ"ד, זוהי משמעות דברי חז"ל שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו. יעקב ראה בנבואתו עד שילה, ולא ראה את העתיד הרחוק יותר, את ירושלים. אפשר שהיה זה עונשו על בחירתו הבלתי מבוקרת ביוסף וברחל אמו. שהרי הקב"ה בחר ברחל ובלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, והוסיף ובחר בירושלים, שבה נתאחדו רחל ולאה בדמותם של יהודה ובנימין. זאת ירושלים שיזכנו הקב"ה לראותה בבניינה ובתפארתה, בקרוב במהרה בימינו אמן!

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: יצחק ברט. כל הזכויות שמורות ולישיבה ולרב)

[1]    יש רגליים לזיהוי בית המדרש הזה באבלה שבצפון סוריה, ולא נאריך בנימוקים לזיהוי מעניין זה. שמעתי אותו ממו"ר הרב יואל בן נון.

[2]    המלאכים שומרים על יעקב כשם שהכרובים על לוחות הברית, והשווה לבראשית ג', כד על הכרובים השומרים על עץ החיים.