"אלה הדברים אשר דיבר משה" – מה רצה משה להשיג בתחילת נאומו הגדול?

א. נאום משה[1]

ספר דברים הוא ספר מיוחד במינו, בהיבטים שונים. תפיסות רבות צצות בו, גם כאלו שלא היה להן תקדים בארבעת החומשים הקודמים.

ניתן לתלות שינוי זה בכך שהספר, למעשה, הוא נאומו של משה. הוא תיעוד, כביכול, של הדברים שאמר משה לבני ישראל בערבות מואב לפני הכניסה לארץ.

האברבנאל, בהקדמתו לחומש דברים, שואל כיצד יתכן שדברי בשר ודם, אפילו הוא משה רבינו, נהפכו לתורה. בדבריו, הציע האברבנאל לחלק בין התוכן ובין התוקף. לדבריו, משה לא הכריע על התוקף של הדברים אלא קבע כיצד התוכן ייראה. במילים אחרות, משה בחר להכניס את המסרים הסופיים באמצעות עצמו.

משמעות הדברים היא, שספר דברים איננו פרי הגותו של משה. הספר הוא הכרעה דידקטית כביכול של משה, לבחור מתי ואיך להציג דבר זה או אחר.

ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו "פרי צדיק" בתחילת הפרשה, לוקח את דברי האברבנאל צעד נוסף קדימה. לדבריו, ספר דברים משול לספירת המלכות הקבלית. על פי הקבלה, ספירת המלכות היא השלב הסופי של ירידת השפע הא-לוהי והתגבשותו בתוך עולם המעשה.[2] מחדש ר' צדוק, שמשה רבנו הוא המייצג של ספירת המלכות – הוא הצינור של השפע המקושר אל הקב"ה. בכך, האנושיות של משה מהווה התגלות אלוהית, כביכול, בבשר ודם.

עומק דברי ר' צדוק מאפשר לנו לראות גם בפעולה האנושית עצמה התגלות א-לוהית, כאשר האדם מזוכך בנפשו כמשה.

בדברי ר' צדוק אין שיקול דידקטי גרידא, כפי שמציע האברבנאל. לדבריו, יש כאן אמירה רוחנית מרחיקת לכת לפיה העשייה האנושית, כאשר היא באה מתוך אדם טהור כמשה, היא עצמה א-לוהית וראויה אפילו להיכנס לתורה.

ב. מבנה הספר

מקובל לומר שספר דברים מחולק לשלושה חלקים:

  • הקדמה היסטורית.
  • נאום המצוות.
  • פרקי סיום (פרקים אלו מהווים במידה רבה מבט אל העתיד לקראת הכניסה לארץ).

אנחנו נבקש ללכת בדרך שונה. דרכנו תהיה להיצמד לכל הפעמים בהם יש חריגה בלשון הכתוב. באמרי "חריגה", כוונתי למקומות שבהם הכתוב לא מדבר בגוף שני אלא בגוף שלישי, כשברור שהמדבר איננו משה אלא עורך חיצוני.

בתוך הספר אנחנו מוצאים כל מיני הופעות שבהן העורך מעיד על שינוי באווירה.[3] ה"חריגה" הראשונה שיש בכתוב היא בפרק ד': "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ"  (דברים ד', מ"א)

ברור שמשה לא ידבר על עצמו בגוף שלישי. על כן, זהו ציון דרך שמהווה חילוק ראשון לספר דברים.

לאחר החריגה, הכתוב מקדיש ארבעה פסוקים לדבר על הבדלת ערי מקלט. החל מפסוק מ"ד ישנה הקדמה לקראת היחידה הבאה: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם" (שם, מ"ד-מ"ה)

לאחר פסוקי הפתיחה מתחיל נושא חדש בפרק ה': "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (שם ה', א')

מכאן והלאה אין הערת עריכה בגוף שלישי עד פרק כ"ז: "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (שם כ"ז, א')

משמעות הדברים היא, שהחל מפרק ה ועד סוף פרק כ"ו ישנה חטיבה אחת.

עיון בתוכן החטיבה מלמד אותנו שגם חטיבה זו מחולקת לשני חלקים:

  • נאום היסטורי – עד פרק י"א.
  • נאום המצוות – עד פרק כ"ו.

החטיבה הבאה שיש לפנינו, היא הברית המחודשת בערבות מואב (פרקים כ"ז-כ"ח).

בחטיבה שלאחריה, מתואר אחד החידושים הגדולים של ספר דברים: התשובה (פרקים כ"ט-ל').

פרקי הסיום של הספר (פרקים ל"א-ל"ד) עוסקים בעניינים שונים ומגוונים הקשורים במות משה ועליית יהושע.

לפנינו אם כן מתקבל מבנה באופן הבא:

  • נאום היסטורי (א' – ד', מ').
  • הבדלת ערי מקלט והקדמה לנאום המצוות (ד', מ"א – ד', מ"ט).
  • נאום המצוות (ה' – כ"ו)[4].
  • ברית ערבות מואב (כ"ז – כ"ח).
  • התשובה (כ"ט – ל').
  • סיפורי מות משה ועליית יהושע (ל"א – ל"ד).

באופן סכמתי ניתן לומר שיש לפנינו מבנה משולש:

  1. נאום היסטורי.
  2. נאום המצוות.
  3. הברית המחודשת ונספחים.

אחת המשמעויות הנרחבות למבנה, שעוד נעסוק בה בשיעורים הבאים, היא כיצד כל ענייני הספר, כולל נאום המצוות המהווה עיקר הספר, מושכים אותנו לברית ערבות מואב. ברית זו היא, מסתבר, הנקודה הגבוהה ביותר בספר.

בשיעור זה נעסוק בעיקר בנאומו הראשון של משה, נאום המצוות הראשון (א' – ד',מ'). מחמת אריכות הפרקים והעניינים לא נוכל לגעת באופן פרטני בכל העניינים שיש ביחידה זו, ונסתפק בעיון בסיפור מינוי השופטים ומעשה המרגלים המופיעים בפרק א'.

על פי החלוקה שהצענו זה עתה, הנאום הראשון של משה טעון בירור. שכן, גם בחלק השני, בפרקים ה'-י"א, יש לנו נאום היסטורי. מה, אם כן, פשר הכפילות? על שאלה זו ננסה לענות דרך בחינה מקיפה של פרקי הפתיחה של הספר.

תחילה נבחן את פסוקי הפתיחה של הנאום ולאחר מכן נבחן את הפסוקים עצמם.

ג. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה"

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים א', א'-ו')

על פי המסורת היהודית (ראה בתוספתא סוטה פרק י"א), משה רבנו נפטר ב-ז' באדר. אם כן, הכתוב ממקם אותנו ב-א' שבט, חודש ושבוע לפני פטירת משה.

הפתיחה הארוכה, עוד לפני הכניסה לתוכן, אומרת לנו שלא הגיוני שכל מטרת הנאום הוא רק להגיד מה משה אמר.

ננסה לתת שלוש אפשרויות מענה לאריכות פתיחה זו.

אפשרות אחת היא, שספר דברים הוא ספר ברית בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. על פי זה, לפנינו יש תיאור מאוד מדויק של מקום כפי שמקובל בחוזים. עד היום אנחנו מוצאים בכתובה תיאור מדויק של המקום: "פה עיה"ק תובב"א" פלונית בתאריך "כזה וכזה". יש חשיבות לתיאור המקום והזמן כדי לתת רשמיות ותוקף לחוזה. כך גם ניתן להגיד כאן: אין מטרה מעשית לרצף האירועים הגאוגרפיים, אף כיוון שספר דברים מהווה חוזה וברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא, ישנה חשיבות יתרה לתיאור המקום שבו נערכת הברית.[5]

אפשרות אחרת היא, שמדובר בדברי תוכחה. רש"י רואה את המקומות הגאוגרפיים בפתיחת הנאום של משה כדברי ביקורת 'מרומזים' על עם ישראל:
"אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:
במדבר – לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר…
בערבה – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור…
מול סוף – על מה שהמרו בים סוף…
בין פארן ובין תפל ולבן – …הוכיחן על הדברים שתפלוה על המן שהוא לבן… ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים…
וחצרות – במחלוקתו של קרח…
ודי זהב – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם…"     (רש"י שם)

בהחלט ניתן לשמוע נימה ביקורתית העולה בפסוקים אלה, כגון בביטוי "אחד עשר יום מחורב" כאשר מדובר בארבעים שנה מאוחר יותר.

לבסוף, ניתן להבין את ההקדמה כדברי התנצלות של משה, ובדרך זו נמשיך את שיעורנו. כל מטרת התיאור היא דווקא להדגיש, שהדבר מתרחש בעבר הירדן ולא בתוך ארץ ישראל.

מכאן, ננסה להראות איך משה מנסה להסביר לעם למה הגענו עד כאן ותו לא.[6] פסוקים אלה, וכן כל התיאור הארוך עד סוף החטיבה הראשונה, איננו מהווה חלק מהותי מגופו של 'נאום המצוות' שבפרקים ה'-כ"ו, אלא פניה פרטית של משה אל עם ישראל.

הצעתנו היא, אם כן, שהחטיבה הראשונה (א' – ד', מ') מהווה פניה אישית של משה אל בני ישראל. טענה זו נצטרך לבסס באמצעות עיון בהמשך החטיבה הראשונה ולראות כיצד 'יד אחת' מושכת את כל היחידה. בשל אריכות היחידה אנחנו נבחן באריכות את פרק א' בלבד, אך גם נתמודד עם שאר פרקי היחידה.

עוד נקדים ונאמר, לפני הצלילה לפסוקים, שאת החטיבה הראשונה (ללא פסוקי הפתיחה) ניתן לחלק לשני חלקים – הראשון מפרק א' פסוק ו' והשני מפרק ב' פס' ב'.

א', ו'-ז'ב', ב'-ג'
ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי…וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה:

שני החלקים מתארים שני פרקי זמן של עם ישראל במדבר. החלק הראשון מתאר את השנה הראשונה והשנייה, ואילו החלק השני מתאר את עם ישראל בשנת הארבעים.

ד. נאום התנצלות וסיכום

כפי שהגדרנו בתחילת השיעור, ספר דברים בעיקרו הוא ניסיון של משה להכין את ישראל לקראת ברית מחודשת. הציפייה המתבקשת היא, שחידוש הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא ייעשה בארץ ישראל ולא בערבות מואב. משה, כידוע, איננו נכנס לארץ. לכן, במהלך הנאום הראשון, הוא מנסה להסביר לעם מדוע הברית נעשית בערבות מואב ולא בארץ ישראל.

לפי הבנה זו, מטרת הנאום איננה העברת ידע מסוים, אלא התנצלות ממשה לעם ישראל.

נוסף על נקודה זו, יש לתת את הדעת על כך שנאומו של משה נעשה בסוף ימיו. על כן, יש לראות בפרקי הנאום, מעין סיכום של משה על מפעל חייו. מעלתו של הסיכום היא ביכולת להתבונן בצורה רחבה ושלמה על כלל המאורעות. במבט לאחור, ניתן לראות אירועים ישנים באופן שונה לחלוטין מאשר האופן שבזמנם הם התפרשו.

יוצא אם כן, שהנאום שלפנינו מכיל שני עניינים שונים:

  1. מעין התנצלות והסבר מדוע הברית נעשית בערבות מואב ולא לאחר הכניסה לארץ.
  2. סיכום חיים של משה. סיכום שבמידה רבה מהווה פרספקטיבה של משה על מפעל העלייה לארץ ישראל.

ה. מינוי השופטים

"ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א', ו'-ח')

בקריאת פסוקים אלו, הציפייה הטבעית היא להמשך הרצף הסיפורי, אך זה מגיע רק בפסוק י"ט ("וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא…"). באמצע הרצף של מסעות ישראל, אנו מוצאים את סיפור מינוי המנהיגים ש'נדחף' באמצע:
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו: וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (שם, ט'-י"ח)

מה עושה פרשיית מינוי המנהיגים באמצע המסע לארץ? האברבנאל על אתר, מציע שמינוי המנהיגים הוא חלק מפעולת כיבוש הארץ.

למצער, למרות הרצון לקבל את הצעת האברבנאל, דבריו בעייתיים, שהרי לא מדובר במצביאים אלא בשופטים, שאינם שייכים לזרוע הצבאית.

על כן, נרצה להציע הסבר אחר. ראשית נאמר, שמבחינה דידקטית היה מתבקש שהנאום יתחיל מהשליחות הא-לוהית: "ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב…". כמו בכל נאום, יש למילות הפתיחה משמעות דרמטית. משה היה חייב לפתוח בדברים אלה בשביל להשפיע על כל המשך הנאום.

אולם, משה פותח את תוכן דבריו דווקא במינוי מנהיגים נוספים. עלינו להסביר מדוע בחר משה, מתוך כל האפשרויות שעמדו לו, להתחיל את נאומו דווקא במינוי שופטים?

נראה, שרצונו של משה היה לתת לגיטימציה למינוי המנהיגים שיהיו תחתיו. מינוי זה משמעותי סמוך למותו של משה, כאשר הוא מוסר לעם את שרביט ההנהגה. אמנם, רק בהמשך הספר, יאמר משה לעם ישראל שמינויו של יהושע להכניס את עם ישראל לארץ נעשה שלא כרצונו[7].

ו. סיפור המרגלים

"וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ: וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:[8]

וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: …וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה':[9]

גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:[10] וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף" (דברים א', י"ט-מ')

ברור מדוע נאום המבוא של משה צריך להכיל את סיפור המרגלים, שכן רק בגללו עם ישראל נע במדבר ארבעים. על פי משפט ההיסטוריה, חטא העגל, על אף חומרתו, לא השפיע על התנהלות ישראל במדבר – בניגוד לחטא המרגלים.

בכל אופן, שאלות רבות וקשות ניתן לשאול על הצגת סיפור המרגלים פה, ולא ניגע בכולן מקוצר היריעה. אם נתמקד בכלב ויהושע, ניתן לראות בבירור כיצד כלב נכנס לארץ בעקבות התנהגותו בסיפור המרגלים ואילו יהושע נכנס לארץ בתור מחליפו של משה.

נראה, שדברים אלה מחזקים את הטענה שהעלנו לעיל, לפיה משה מנסה לתת לגיטמיציה למינוי המנהיג שתחתיו. משה מתעלם בידיעה ובמגמתיות מחלקו של יהושע בסיפור המרגלים, על מנת להציג את יהושע כמחליף שלו ללא שום קשר לסיפור זה[11].

ניתן למנות מספר הבדלים בין הסיפור פה להופעתו בספר במדבר, ביניהם:

  • מי יזם את שליחת המרגלים? בספר במדבר מי שיזם את השליחה הוא הקדוש ברוך הוא: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, א'-ב')

בפרשתנו, מי שיוזם את שליחת המרגלים הוא העם ומשה מאשר את השליחות: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (דברים א', כ"ב-כ"ג)

  • תשובת המרגלים ויחסי משה והעם. תשובת המרגלים לעם, כפי שהיא מוצגת בספר מדבר, היא שהארץ יותר רעה מטובה: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר י"ג, כ"ז-כ"ט)

בספר דברים, לעומת זאת, התמונה אחרת לחלוטין. המרגלים מצטיירים בתור כאלה שרק מספרים בשבח הארץ ואילו העם הוא זה שלא רוצה להיכנס לארץ: "וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ [המרגלים] דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:" (דברים א', כ"ד-כ"ז)

  • עונשו של משה. בספר במדבר ראינו שמשה נענש שלא להיכנס לארץ בגלל החטא במי מריבה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב)

בספר דברים התיאור שונה לחלוטין, ואי הכניסה של משה לארץ נגרמה בעקבות חטא המרגלים: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א', ל"ז)

מדוע נאמר סיפור המרגלים בצורה כל כך שונה מהאופן שבו הסיפור מוצג בספר במדבר?

בסיפור המרגלים בספר במדבר משה מוצג בתור דמות פסיבית למדי. הוא אינו יוזם את שליחת המרגלים ומאבקו של משה לא היה מול כל העם אלא רק מול המרגלים.[12] בסיפור המוצג בספר דברים, משה הוא היוזם, בעקבות פניית העם, של שליחת המרגלים. לא רק זאת, אלא שהכתוב לא מתאר כל התייעצות עם הקדוש ברוך הוא לפני השליחה עצמה. חלקו של העם בספר במדבר היה מינורי למדי ואילו כאן מתואר מאבק רציני בין משה והעם.

אם ניקח את כל הנתונים הללו ונתכלל אותם יחד, נראה שהתיאור בספר במדבר היה של חטא בין העם לקדוש ברוך הוא. חטא זה עובר טרנספורמציה בספר דברים לוויכוח אישי בין משה והעם. משה מתאר לעם עד כמה הוא עם כפוי טובה, מתאר כיצד הוא הסכים לבקשה להביא מרגלים והבעיה הייתה לא במרגלים אלא בעם עצמו, שלא רצו להיכנס לארץ.

את אשמת העם בחטא המרגלים לוקח משה כסיפור אישי שבגללו הוא בעצמו לא נכנס לארץ. כך, סיפור המרגלים הופך מהתנהלות א-לוהית לעניין אישי במלוא מובן המילה.

סיכום

עמדנו בשיעור זה על המבנה העקרוני של ספר דברים כולו. בנוסף, ראינו בפרשתנו את נאומו הראשון של משה, המהווה הקדמה לנאום המרכזי שיתחיל בפרק ה' וימשיך לאורך רוב הספר, עד פרק כ"ז. החל מפרק כ"ז אנחנו נעבור לברית המחודשת שכורת משה עם בני ישראל בערבות מואב. משם, ממשיך הספר עם פרקים נוספים החותמים את הספר.

מהמבנה של הספר כולו ברור, שכל מטרת הנאומים של משה זה להכין את העם לברית המחודשת.[13]

נאומו הראשון של משה שמתחיל בפרשתנו ונגמר בתחילת פרשת ואתחנן (ד', מ') מהווה הקדמה אישית של משה לקראת הנאום המרכזי. עיקרו של הנאום הראשון הוא כפול: מצד אחד להסביר מדוע הברית איננה נעשית בארץ ישראל אלא בערבות מואב ומצד שני הצגת פרספקטיבה של משה לעם על ההתנהלות שלהם עד לשלב הזה.

בנוסף, עמדנו על כך שהשינויים שיש בין הסיפורים המוצגים בסיפורי משה שבספר דברים אינם שקריים, אלא באים לקדם בד בבד את שתי המגמות שהצגנו זה עתה.

(פרופ' יונתן גרוסמן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון https://www.etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולפרופ')


[1] השיעור מבוסס על שיעור בעל פה ששוכתב ונערך בידי צוות בית המדרש.

[2] ניתן, בתור דוגמה לאופן הפעולה הקבלית, את המחשבה הא-לוהית לברוא את העולם. בתחילה הייתה מחשבה ראשונית לברוא עולם. מחשבה זו מתרחשת בספירת הכתר, הספירה הגבוהה ביותר. לאחר מכן המחשבה משתלשלת דרך הספירות עד אשר היא מגיעה לעולם המלכות ושם המחשבה שהייתה עד כה ב'כח' נעשית כעת ב'פועל'. ואכמ"ל.

[3] הראשון ששמעתי שהולך בדרך זו הוא הרב יואל בן נון.

[4] המחולק, כאמור, לשני חלקים: נאום היסטורי (ה'-י"א) ונאום המצוות (י"ב-כ"ו).

[5] יש לציין, כי נמצאו מספר רב של חוזים חיתיים שבנויים במידה רבה בדומה למבנה של ספר דברים. כבר עמד על כך יהודה אליצור, שזוהי גדולותה של התורה, להציג תכנים א-לוהיים בתבנית אנושית. ספר דברים מהווה דוגמה קלאסית לספר ברית, לא ברית בין שני אנשים שווים אלא בין עם ישראל ובין הקדוש ברוך הוא.

[6] קריאה שכזו יכולה להסביר את הפתיחה הכפולה בפסוקי הפתיחה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה… בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א', א'-ג')

ומיד לאחר מכן תיאור נוסף של המסע עד לנקודת הזמן הנוכחית: "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי… וְאֵת עוֹג… בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (שם, ד'-ה')

[7] שאלה מתבקשת היא, מדוע הושמט חלקו של יתרו, שכידוע הגה את הרעיון, מכל סיפור המינוי של השופטים. בקצרה נאמר, שפחות משמעותי כעת, לאחר ארבעים שנה, מי הוא מקור הרעיון של מינוי השופטים. משה איננו משקר לעם אלא מביא להם את 'עיקרי הסיפור', מבלי לרדת לכל הפרטים הקטנים. מה שחשוב מבחינתנו זה שמבחינת משה יש לגיטימציה מלאה למינוי השופטים, דבר שכלל לא יהיה כאשר נגיע לשאלת מינויו של יהושע תחת משה

[8] אנו, המכירים את הסיפור, תמהים ואומרים: "האמנם?!".

[9] שאלה מתבקשת היא היכן נמצא יהושע. הלא גם הוא היה חלק מסיפור המרגלים!

[10] יהושע איננו מוצג כמי שנכנס לארץ מכוח התנהגותו הראויה במעשה המרגלים, אלא מכוח היותו המחליף של משה.

[11] המפרשים עומדים על כך שמשה, בנאומו, בוחר להדגיש דברים מסויימים ולספרם בצורה ההולמת את מטרותיו. לגבי השמטת יהושע, ראו באברבנאל פה.

[12] נוסיף על כך את העובדה שגם במאבק המתואר בספר במדבר משה היה פסיבי למדי ומי שלקחו את התפקידים המרכזיים במאבק בפועל היו כלב ויהושע.

[13] על טיבה של ברית זו נעמוד אי"ה בעוד מספר שיעורים.