גירות פרטית וגירות ציבורית
חג השבועות מכיל בתוכו מוטיב חשוב של גירות. גיורה של רות מבטא את גיורו של כלל עם ישראל, לרגלי הר סיני. תהליך הכולל לפי ההלכה מילה, טבילה והרצאת דמים – עבר על עם ישראל בכללותו, כציבור.
חלק מרכזי מתהליך הגירות מכיל מרכיבים לאומיים. מלבד "א-לוהיך א-לוהי" – ועוד לפני זאת – אומרת רות "עמך עמי". דברים אלו וודאי נכונים בגירות לאומית של כלל עם ישראל, אך נכונים גם בכל גירות פרטית. הגר אינו מצטרף לא-לוהי ישראל בלבד, אלא אף לעם ישראל.
מן הצד השני, הגירות היא תהליך הכולל מעשים פרטיים. מילה, טבילה והרצאת דמים בזמן המקדש – הם תהליך שכל גר מבצע בפני עצמו, באופן אישי. התהליך הנפשי גם הוא מהווה תהליך אישי, של כל אחד ואחד בפני עצמו. כל אחד עובר את קבלת המצוות שלו, את הטבילה שלו.
תהליך הגירות מכיל שני קווים מקבילים: הגירות המעשית, והגירות הנפשית, התהליך האמוני אשר אף מעכב את הגירות, לחלק מן השיטות.
הגירות הלאומית מעלה שאלה מעניינת לגבי הדורות שקדמו למתן תורה. שאלה אשר לרוב איננה עולה על דעתנו, היא מעמדם של אבותינו. האם אברהם היה יהודי? האם ניתן להגדיר גר, לפני מתן תורה – ולפני קיומו של עם ישראל?
אכן, ניתן לטעון שהאבות יכולים היו להיות גרים גם ללא עם ישראל, כיוון שעם זה עוד לא היה קיים. מאידך, יתכן שבאמת האבות לא היו 'יהודים' בהגדרתם. הדבר כלל לא מפקיע את הגדרתם כאבות האומה: עדיין, מדובר באנשים רוחניים ביותר, אשר ההתגלויות הרבות להן זכו מופיעות מפורשות בתורה במספר רב של מקומות. אמנם ה' אומר למשה שהוא נגלה לאבות ב"א-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם". בשם ה' – ה' לא נודע, אבל מלבד זאת – נודע ונודע! בכיוון זה אנו מניחים שהאבות וודאי היו רוחניים, אך בזמנו של משה התחדש משהו שונה לחלוטין: עם ישראל – על הגדרתו, מצותיו וחיוביו. תיאור שונה לכך מופיע ברמב"ם:
"על ששה דברים נצטוה אדם הראשון. על ע"ז. ועל ברכת השם. ועל שפיכות דמים. ועל גילוי עריות. ועל הגזל. ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו. והדעת נוטה להן. מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". נמצאו שבע מצות. וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה. והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות. עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו." (רמב"ם מלכים ט', א)
הרמב"ם מציג השתלשלות של התפתחות המצוות: משש המצוות של אדם הראשון, דרך נח, אברהם, יצחק, יעקב ועמרם. בסוף התהליך הגיע משה, ו"נשלמה תורה על ידו".
האם כך אנו מתארים לעצמנו את השתלשלות התורה והמצוות? האם משה רק השלים את המצוות לכדי תרי"ג? הרי מדובר במהפכה מוחלטת, בשינוי כל הגדרת עם ישראל וציוויו, במעבר להנהגה של ה' בעולם!
לפחות לפי דברי הרמב"ם, אכן – המהפך במעמד הר סיני קטן משחשבנו. חלק גדול מן התכנים קיים היה עוד לפני מעמד הר סיני. משה השלים את המצוות, ואף נתן מסגרת פורמאלית-הלכתית למצוות הקיימות – אך מדובר בתהליך. תהליך אשר מתחיל באדם הראשון, ואשר חלק ממרכזי ממנו הוא האבות: אברהם, יצחק ויעקב.
~*~
אנו עומדים כעת במעבר בין שבת לבין החג. בנוגע למעבר זה, טבוע בתודעתנו הסימן של חז"ל לסדר הברכות – יקנה"ז. יין, קידוש, נר, הבדלה – וברכת הזמן.
שתיים מתוך ברכות אלו דומות מעט: קידוש, והבדלה. עד כמה מדובר בברכות אשר שונות במהותן, ועד כמה מדובר בתכנים זהים של הפרדה?
בסופה של פרשת קדושים מצווה התורה:
"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי." (ויקרא כ', כה-כו)
בצמוד למסגרת כללית של הבדלה, אשר מופיעה לגבי הבהמה הטהורה והבהמה הטמאה, מופיעים שני פרטים נוספים: ציווי להיותנו קדושים ותיאור של הבדלתנו מן העמים.
למעשה, נראה שמדובר בשתי תופעות שונות לחלוטין! קדושה היא לקיחת תופעה, ושדרוג אופיה העצמי. קדושתו של עם ישראל כלל איננה קשורה במעמדם של הצרפתים או התורכים – וגם לא בזו של האנגלים.
זאת לעומת הבדלה, אשר מהותה היא ביחס מול העמים: "ואבדיל אתכם מן העמים". כאן היבדלותנו היא מן העמים, וביחס לעמים. כאן, באמת מדובר בפער יחסי ביננו, לבין הצרפתים והאנגלים.
אולם – לא בהיבדלות גרידא מדובר. התורה כותבת: "ואבדיל.. להיות לי". גם שינוי זה, הוא בדבר קרבתנו לקב"ה, לצו ה'.
מימוש תכניו הרבים של היום – של קידוש והבדלה, של גירות פנימית אישית וציבורית – היא אתגר. אתגר אשר לא מרתיע אותנו, אלא גורם לנו להירתם אליו. אנו יכולים לאתגר זה, ובעומדנו מולו, אנו זוכרים:
"אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו."
(הרב אהרן ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. http://www.etzion.org.il/vbm עורך: אלישע אורון תשע"ח. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל)