הריון, לידה והיחס בין אדם לבהמה

החסד שבהיריון ובלידה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"  (ויקרא י"ב, א-ב)
על פי רוב קוראים הציבור את הפסוקים הללו בלי לשים לב לפלא והחסד הגדולים שפסוקים אלו טומנים בחובם.

"אישה כי תזריע". לכאורה דבר זה כה ברור מאליו ומובן לכל אדם, אך איזה חסד גדול יש כאן! החיבור בין איש לאשתו כמביא לעולם אדם חדש, אינו כה פשוט.
כבר מימי אבותינו אנו פוגשים את תופעת העקרות. שרה, רבקה ולאחר מכן רחל! אמנם, ברוך ה', על פי רוב זוגות מצליחים להביא ילדים לעולם לאחר שנה או שנתיים, אבל במיעוט בלתי מבוטל מן המקרים המצב אינו כך.

לילות רבים של בכייה ודמעות רבות על הכרית הם מנת חלקם של זוגות רבים החשׂוכים מילדים. התרגלנו למציאות הברורה מאליה וכבר כמעט ושכחנו את גודל הנס והחסד שבדבר.

על יצחק ורבקה עברו עשרים שנה של ייסורים, תפילות ובכיות, כפי שמתאר רש"י בתחילת פרשת תולדות: "זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" (רש"י בראשית כ"א, כא). רחל אמנו גם היא באה בקובלנה אל יעקב על היעדר הילדים: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א). בל לנו לשכוח את החסד שבכך!

ממשיכה התורה בתיאור שגם הוא נאמר כבדרך אגב – "וילדה זכר". נס הלידה הוא אחד הניסים הגדולים שידעה האנושות מאז ומעולם, אם לא הגדול ביותר. אדם, שמקורו בטיפה סרוחה, מתפתח ומתעצב ליצור בעל יכולת רגש, יכולת חשיבה, בעל תכונות ותחביבים, החש עצב ושמחה.

המדרשים בתחילת הפרשה מרבים בתיאור החסד שבהיריון ובלידה. מלבד עצם יצירת העובר במעי אמו, ישנו חסד נוסף ברגעי הלידה.

לכל אורך ההיסטוריה התורנית, ההתייחסות אל אישה מעוברת, וקל וחומר לאישה יולדת, היא כאל מצב שיש בו פיקוח נפש. האישה נתונה בסכנה עצומה, שהיום, בעקבות המכשירים וההתקדמות הטכנולוגית והרפואית, גם אותה שכחנו.

בעבר נשים רבות מאוד היו נפטרות מן העולם ברגעי הלידה. אנו מכירים זאת כבר מרחל אמנו, שנפחה את נשמתה בלדת בנה השני בנימין. הדבר שהיום כל כך מובן לנו מאליו, הוא רצף של ניסים וחסדים עצומים שיש לזכור ולהודות עליהם בכל רגע ורגע.

תורת הבהמה והאדם

מתיאור הניסים שמתרחשים לבני הזוג עד ללידה, נעבור לגדולתו של האדם, ולמצווה שמתחדשת לאחר הלידה – מצוות המילה.

פרשת שמיני חותמת בפסוקים: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא י"א, מו-מז)
תורה זו של הבהמה והעוף התחילה כבר בתחילת הספר: "זאת תורת העולה", "תורת החטאת", "תורת זבח השלמים" ועוד.

היה אפשר להבין כי זהו רצף של פסוקים, של תורת הבהמה, ותו לא. אך אם נעיין בפרשתנו נמצא 'תורות' רבות נוספות: "תורת היולדת", "תורת אשר בו נגע צרעת", "תורת המצורע ביום טהורתו" ועוד, עד שאנו מגיעים לפסוקי הסיום: "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת" (ויקרא י"ד, נד-נו)

תורת האדם, באופן מפתיע, מוצאת את מקומה דווקא לאחר תורת הבהמה. היינו מצפים כי הלכות האדם יפורטו לפני הלכות הבהמה; על תורת האדם, נבחר הבריאה, לקדום לתורת הבהמה.

אך אין הדברים כן. באה התורה ללמד אותנו כי גם באדם, הנשגב לכאורה מכל הבריאה, ישנו יסוד מן החומר והטבע. ואכן, פרשתנו עוסקת בנגעי האדם, בתחלואיו, בפגעי הגוף שלו כזיבה ושכבת זרע, בהיריון ובלידה.

מצבים אלו אינם מפרידים את האדם מן הבהמה אלא אדרבה, מגיעים מאותו עולם טבעי וגופני ומקורם בתורת הבהמה. האדם כולל בתוכו אמנם את תורת הבהמה, כמו שהזכרנו, אך עם זאת יש לו ייחוד משלו – תורת האדם. יכולות החשיבה, הרגש והדיבור וכוחות נוספים, מפרידים את האדם מהבהמה, ומקנים לו את יכולותיו ויתרונותיו על עולם החי.

וביום השמיני ימול בשר ערלתו

התורה מצווה אותנו על המילה בשני מקומות. האחד הוא בפרשתנו והציווי השני נאמר לאברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית י"ז, ט-יא)

שני הציוויים על המילה באים ממקומות שונים לחלוטין. הקב"ה כורת עם אברהם ברית: "זאת בריתי". ברית זו נכרתת על המילה!

המילה, לא רק שבאה להפריד את האדם מן הבהמה, אלא באה להפריד את היהודי משאר האומות. המילה היא ייחודו של האדם מעל גבי עולם החי; כך משמע בספר בראשית. אצלנו הציווי על המילה מגיע מיד לאחר תורת הבהמה. עם שאר הציוויים על טבע הגוף ותוצאותיהם.

מוכר וידוע המדרש על רבי עקיבא וטורנוסרופוס:
"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא, איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס, הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה.
הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות. אמר לו, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים? אמר לו טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא, ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול – לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים יח) 'כל אמרת ה' צרופה'" (תנחומא תזריע, פרק ה אות ה)

אכן, הגלוסקאות נאות יותר, אך מקורם ויסודם בחיטים, בטבע. כך גם האדם – הברית המיוחדת שנכרתה לאדם בכלל ולעם היהודי בפרט מייחדת אותו משאר האומות, אך עדיין יסודו ומקורו בטבע. באדם האמון על לימוד התורה וקיומה משולבות יחדיו תורת האדם והבהמה.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ השיחה נאמרה בשבת פרשת תזריע-מצורע, סוכמה על ידי ישי יסלזון ונערכה על ידי אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)