"והמחמיר תבוא עליו ברכה"?
א. הקדמה
מלבד שמות החג המסורתיים, זכה חג הפסח לתואר "חג החומרות". חומרות הפסח קשורות ברובן הגדול לאיסור חמץ, שהתורה החמירה בו בעונש כרת (שמות, י"ב, טו). חז"ל הרחיבו את ההרחקה מחמץ בקביעתם שחמץ "איסורו במשהו" (פסחים כט:), ובמהלך הדורות נוספו עוד ועוד חומרות מתוך החשש להיכשל באיסורי חמץ. המושג "חומרה" קיים לא רק בפסח ובהקשרים שונים נאמר "המחמיר תבוא עליו ברכה", אבל ברור שהוא מקבל בפסח מימדים מיוחדים.
בעולם החסידות ישנן התייחסויות שונות לשאלת מעמד החומרות באופן כללי, וביחס למקומן של החומרות בפסח באופן פרטני.
ב. ההתנגדות לחומרות בחסידות
נפתח בתורה של ה"בעל שם טוב" (בעש"ט): בשם הבעש"ט ז"ל, מחמת שאין לנו שכל חזק כמו לראשונים, אין אנו יכולים להחמיר בכל החומרות, שיבוטל הדבקות, מחמת שכלינו החלש, לאפוקי הראשונים היה שכלם חזק. (בעל שם טוב על התורה, פרשת עקב, נ').
מדברי הבעש"ט עולה שיחסו העקרוני לחומרות הוא חיובי, ולכן בדורות הראשונים, ש"היה שכלם חזק", היה נכון להחמיר. אולם, בדורות האחרונים "שכלינו חלש", והחומרות גורמות לביטול הדבקות, כלומר בדורות האחרונים הכוחות מוגבלים, והשקעת אנרגיה בחומרות באה על חשבון הדבקות. היות חלק חשוב מקיום המצוות לדעת הבעש"ט הוא הדבקות בה' שבאה בקיום המצווה, מתוך שמחה והזדהות, הבעש"ט סובר שבדורות האחרונים אין מקום לחומרות, כי יצא שכרנו בהפסדנו.
נינו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, היה מגדולי המתנגדים לחומרות: גַּם מֵחָכְמוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד. כִּי כָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּכְנָסִין וּמַתְחִילִין קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל, וְהֵם רַק דִּמְיוֹנוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים. וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאֹד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה. כִּי בָּשָׂר – וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת, ו"ְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא" וְכוּ'[1] (עֲבוֹדָה זָרָה ג.), "וְלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת" (קִדּוּשִׁין נד.). וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא, י"ח, ה): "'וְחַי בָּהֶם' – 'וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם", (יוֹמָא פה:). כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל, וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה, מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם (וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְמִיר שׁוּם חֻמְרָא כְּלָל). (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא, מ"ד).
ר' נחמן מתייחס לעמדה הנפשית שמניעה את האדם להחמיר. מדובר על מצב שמאפיין בדרך כלל את "הנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם", שמתוך לחץ וחשש שמא לא יצאו ידי חובתם הם מדקדקים ומחמירים בכל החומרות. כנגדם טוען ר' נחמן שהאדם צריך לקיים את המצוות בפשטות, כפי כוחו ויכולתו, עד מקום שידו מגעת: הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו ולא נתנה תורה למלאכי השרת. מעבר לכך, ר' נחמן מעיר שהדקדוק עשוי 'להפיל' את האדם, במידה והוא לא יצליח לעמוד בנורמות שקיבל על עצמו. בסוף דבריו ר' נחמן עומד על המחיר הכבד שמשלמים בעלי החומרות: בניגוד למה שנאמר על המצוות "וחי בהם", הם באים לידי לחץ מתמיד ומרה שחורה "ואין להם שום חיות משום מצוה".
במקום אחר מפורש שהסתייגותו של ר' נחמן מחומרות הייתה גורפת, וכללה גם את החומרות בפסח: וגם בענין החומרות יתרות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדאי ונכנסים במרה שחורות גדולות. והאריך בשיחה זו אז כי איש אחד מאנשינו שאל לו זכרונו לברכה שאלה אחת בענין איזה חומרה בפסח איך להתנהג. ואז התלוצץ ממנו מאד. והרבה לדבר מענין זה שאין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות ושגעון ובלבולים. ואמר שהוא בעצמו גם כן כבר היה שקוע בענין זה מאד שהיו עולים על דעתו חומרות יתרות מאד מאד. ופעם אחד היה חושב מחשבות בענין המים על פסח שחשש שמא יש איזה משהו במים ששואבין. ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח כמו שנוהגין קצת, גם זה לא הוטב בעיניו, כי קשה לשמר היטב המים מערב פסח על כל ימי הפסח. ולא הוטב בעיניו שום מים, רק מי מעין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים מים חדשים בכל עת. אבל במקום שהוא זכרונו לברכה היה יושב לא היה שום מעין כזה, והיה בדעתו לנסע על פסח למקום שיש שם מי מעין כזה. כל כך נכנס בחומרות ומרה שחורות ודקדוקים יתרים. אבל עכשיו הוא מתלוצץ מזה כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות, אפילו בפסח. והאריך בשיחה זו הרבה אז, כי עקר העבודה באמת הוא תמימות ופשיטות להרבות בתורה ותפלה ומעשים טובים בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות…רק אם יוכל – יוכל, ואם לאו – "אונס רחמנא פטריה" (ע"ז, נד.) וכבר מבאר זאת במקום אחר. (שיחות מוהר"ן, רל"ה).
ג. תמיכה בחומרות
בתורתו של ר' צבי אלימלך מדינוב מצאנו עמדה אחרת ביחס לחומרות: והנה ביאת האדם אל עולם הזה להאיר רמ"ח איברי נשמתו על ידי רמ"ח מעשה המצות שמקיימים בעולם הזה. והנה לכל מצוה יש גבול מוגבל אופן עשייתה כהלכותיה, זה כשר וזה פסול, אבל דקדוקי המצות מה שכל אחד מישראל מדקדק בחומרות לעשותן באופן היותר נאות לזה אין גבול מוגבל, כי זה מחמיר בכך וכך וזה מדקדק יותר. למשל מצות מצה, הנה גבול המצוה הוא לשמור מן החימוץ הן החיטים הן הקמח. וכן האפיה, הנה הגבול הוא אם שמר משעת טחינה (לדעת רוב הפוסקים), ובשעת אפיה לא הניח העיסה בלא עסק ח"י מינוטין הרי זה מצה כשרה למצוה…אבל המשכיל המדקדק במצות השם יתברך באהבה מדקדק לשמור החיטים משעת קצירה (לדעת כמה גדולי פוסקים כן הוא הלכה ואינו מצד החומרא), ובעסק האפיה לבל תשהה העיסה כרגע. והמדקדק יותר מכין לכל מצה כלים אחרים וכדומה חומרות לאין משער. תדע ידידי שכל זה לא דבר ריק הוא, ואל תדמה בדעתך שאין זה מן הצורך, רק תתבונן אשר כל החומרות ומילי דחסידי בכל המצות מיצרך צריכי מאד לנפש הישראלי לקבלת עול מלכות שמים שלימה כנ"ל. דהנה כל מצוה מיוחדת להאיר איזה אבר באיברי נשמתו, הנה על ידי עשיית המצוה בפועל בגבול כפי הדין המוגבל מאיר אור הפנימי של אותו האבר שהאור הפנימי הוא גם כן מוגבל בגבול הכלי. ועל ידי מילי דחסידי והחומרות שעושה בהמצות יותר מן הדין המוגבל וזה הוא מבלי גבול (כי כל אחד יכול להחמיר ביותר), הנה על ידו מאיר אור המקיף שבאותו אבר שהוא גם כן אינו נגבל בכלי. וכל מה שמדקדק האדם ביותר ומחמיר ביותר באופני עשיית המצוה, הוא מאיר ביותר ברחוק את האור מקיף, ותדע שעל ידי הארת אור מקיף בורחים כל החיצונים…והטעם שמתייראים החיצונים מן אור המקיף, כי הם חיצונים ואין להם מקיף בסוד הכתוב [בראשית ג א] "והנחש היה ערום", ודי בזה למשכיל. ("בני יששכר", מאמרי חודש תשרי, מאמר י', צלא דמהימנותא).
ר' צבי אלימלך רואה בדקדוק במצוות ובחומרות שנעשות מאהבה מימד גבוה יותר מקיום עצם המצווה על פי גדריה. ישנם רמ"ח אברי נשמה כנגד רמ"ח מצוות עשה, ועל ידי קיום המצווה האדם ממשיך אור על אחד מאברי הנשמה שמכוון כנגד אותה מצווה. אולם, על ידי החומרות האדם זוכה למשוך הארה גבוהה יותר, שהיא "הארת המקיפים". ר' צבי אלימלך מלמד שיש בחומרות עניין מיוחד, שהוא מעשה אישי שכל אחד ואחד בוחר לעצמו באיזו נקודה הוא רוצה להחמיר מעבר למה שהוא מחויב מצד גדרי המצווה. התוספת הזאת נצרכת כדי לקבל מלכות שמים שלמה שיש בה לא רק עשייה מתוך מחויבות, אלא תוספת אישית שמלמדת על הנכונות לעשות יותר מתוך שמחה.
נראה שבעומק הדברים אין מחלוקת בין הבעש"ט ור' נחמן לבין ר' צבי אלימלך. הבעש"ט ור' נחמן עוסקים בנורמה של חומרות שבאופן עקבי האדם לא מסתפק בקיום המצווה כהלכתה, אלא חושש שלא יצא ידי חובתו ומחפש להחמיר; וכלפי החומרות הללו באה ההתנגדות של הבעש"ט ור' נחמן. לעומתם, ר' צבי אלימלך עוסק בחומרות נקודתיות הבאות מתוך חיבת המצווה והזדהות, וכלפיהן כנראה חצי הביקורת של הבעש"ט ור' נחמן לא מכוונים.
ד. החומרות בפסח
עד כאן עסקנו בתורות שלא עלתה בהן ההבחנה בין החומרות בפסח לבין שאר השנה, אך בתורתם של ר' פנחס מקוריץ ור' שמחה בונים מפשיסחא מצאנו התייחסות מיוחדת לחומרות של חג פסח.
נפתח בתורה שנמסרה בשם ר' פנחס מקוריץ: להחמיר בפסח בכל החומרות, כי בחינת פסח הוא ביטול ע"ז. ואמר שיש עוד טעם שצריך להחמיר בפסח, אך שאינו רוצה לגלותו. ופעם אחת אמר "עס טויג נישט דער דור זאל וויסן" ("לא שווה שהדור ידע"). ("אמרי פנחס", שער ד', אות רסז).
לדעת ר' פנחס, יש הצדקה מיוחדת להחמיר בפסח בכל החומרות: פסח הוא ביטול הע"ז, כדברי הזוהר הידועים[2] שחמץ הוא סמל לע"ז, וביעור חמץ מבטא את המלחמה בע"ז. כדי להצליח לבטל את העבודה זרה צריך לפעול בכל הכוח ועם כל האמצעים העומדים לרשותנו, כולל החומרות.
נימוק נוסף לחומרות בפסח ר' פנחס לא רצה לגלות, והשאיר מקום לנחש מה הייתה כוונתו.
בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא הובא נימוק אחר להצדקת ריבוי החומרות בפסח: בשם הר"ר בונים מפרשיסחא זי"ע שהחומרות של חג הפסח אין להם שיעור. שהוא כמו תכשיטי כלה. אשר כל המוסיף תכשיטי' הרי זה משובח. והבן. ("שיח שרפי קודש", פסח).[3]
בתהליך יציאת מצרים יש בחינה של נישואים בין הקב"ה לכנסת ישראל. כמנהג הכלות, נוהגת כנסת ישראל לקראת החתונה לקשט את עצמה בתכשיטים, שהם החומרות. החומרות של חג הפסח, שבאות מתוך אהבה ורצון להוסיף מעבר לנורמה המחויבת, הן התכשיטים בהם עם ישראל מתקשט בחג הפסח.
יהי רצון שנזכה לקיים את חג הפסח ככל חוקותיו ומצוותיו מתוך שמחה ונזכה במהרה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
פסח כשר ושמח.
(הרב נחמיה רענן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. http://etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
—————————————————————–
[1] הציטוט המלא הוא "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו".
[2] זוהר, כרך ב (שמות), פרשת תצוה, קע"ט:: כתיב (שמות, ל"ד, יז) "אלהי מסכה לא תעשה לך", וכתיב בתריה (שם, שם, יח) את "חג המצות תשמר". מאי (עביד) האי לגבי האי? אלא הכי אוקמוה: מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד כו"ם למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח), כמאן דפלח לכו"ם איהו.
תרגום: כתוב "אלהי מסכה לא תעשה לך", וכתוב אחריו "את חג המצות תשמר". מה הקשר בין הפסוקים? אלא כך צריך לפרשם: מי שאוכל חמץ בפסח כאילו עשה עבודה זרה לעבוד לפניה, שזהו סוד חמץ בפסח.
[3] ועיינו עוד במה שהביא בשמו "מי השילוח" בסוף חלק א'.