המעטפת והתוכן
השבוע סיימנו בשעה טובה את בניית מקוה הכלים, תודות לידם הנדיבה של התושבים שהתגייסו, לא רק לתת תרומה, אלא גם "לקחת תרומה" ולאמץ לעצמם זכויות נצח, בבניית המקוה. איש איש כפי "שידבנו לבו", מי בכספו, ומי ביכולתיו המקצועיים: מ-פנוי העפר והעתקת עצים, ועד פינוי מזגנים מגג בית הכנסת. והנה סוף סוף סיימנו, אך רגע, חסר דבר אחד.. או אולי בעצם חסר את החלק החשוב ביותר, שבלעדיו כל עשייתינו אינה אלא לריק.. מי גשם! המים שהופכים את המקוה למקוה כשר, ודוקא דבר מהותי זה, אין באפשרותינו לעשות בו מאומה, כל פעולת אדם, שתסייע בהבאת המים למקוה תפסול אותו. לא נותר לנו אלא להמתין למטר השמים, ולכח המשיכה שה' טבע בבריאה.. ורק אז יהיה תוכן ומהות לכל המבנה, הצינורות, ותעלות ההמשכה.. ובעודי מביט בהתרגשות, בטיפות המצטברות לנחיל קטן, ויורדות לאיטן ל"אוצר" המקוה, הרהרתי לרגע.. על חלוקת התפקידים שהקב"ה הטביע בעולם..
בפרשת תרומה נצטוינו לבנות משכן וכלים, מקום בו תשרה השכינה, ותשכון בתוכינו. בשביל מה ה' צריך שאנחנו, בני האדם נבנה לו בית? הרי הוא נמצא בכל מקום, מדוע לצמצם אותו למקום מסויים? ומדוע בכלל יישות רוחנית צריכה בית גשמי?
"השמים שמים לה', והארץ נתן לבני האדם" הארץ הופקדה בידי בני האדם, אנחנו כביכול "אחראים" על הארץ, על החלק הגשמי, וה' על "השמים", על התוכן והרוח. לא הוא צריך את המשכן, אלא דוקא אנחנו קרוצי החומר, מתקשים להכיל מציאות רוחנית ללא גבול וזמן, אנחנו צריכים את המשכן תחום ביריעותיו, כדי שהשראת השכינה תיהיה בתוכינו, אנו, ונתפשת בשכלינו.
מעשה האדם חשוב ונצרך, אך תפקדינו לבנות את המעטפת, את האוהל והאדנים, את הארון והשולחן, אך אין לנו דריסה בתוכן ובמהות. אנחנו "עושים לו מקדש" אך הוא "שוכן בתוכו" אנחנו בונים את הארון, והוא "נותן את העדות" אנחנו בונים את המשכן כולו, אך הוא "נועד שם"כפי שרש"י מפרש "כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע..
חסרים לנו עוד מעט מים לפתיחת המקוה לציבור, נביט לשמים ונמתין למטר, נשא את מבטינו אל על, ונעמיק את ההבנה ש"לפני מי אנחנו מטהרים ומי מטהר אותנו?" אבינו שבשמים! המקוה יצירה שלנו, אך הטהרה היא ממנו.. המשכן הוא מעשה ידי אדם, אך הוא זה שמבטיח לנו בהפטרת השבוע אם נלך בחוקיו ואת משפטיו נעשה… "ושכנתי בתוך בני ישראל, ולא אעזוב את עמי ישראל"
(הרב אברהם רינת (נשלח במקור לקהילת הרב))