צו פיוס

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.

לשון דיבור המוזכר בתורה, בדרך כלל בא לבטא צורת דיבור רכה, עדינה..אם כך מה התורה באה לרמז לנו בזה? המדרש בילקוט (רמז שס"ג) מגלה לנו וזה לשונו: "אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים" ע"כ. זאת אומרת, הקב"ה אומר למשה, כשאתה ניגש לבקש מבני ישראל תרומה לצורך בניית המשכן, תדבר עליהם בלשון פיוס..

אכן אם דברי המדרש מנמקים את שנקטה התורה לשון דיבור, אבל הצורך בכך, לדבר דווקא בלשון רכה ובפיוס בכדי שבנ"י יואילו לפתוח את כיסם ולא בהוראת ציוי העלולה לגרום את ההיפך, לא עולה בקנה אחד עם המצב שהיה עם ישראל שרוי בו, שכן דרגת האמונה של עם ישראל באותו העת היתה של אמונה מוחשית בהקב"ה, השכינה ליותה אותם על כל צעד ושעל, משעת יציאתם ממצרים דרך ים סוף עד קבלת התורה, אחרי כל הניסים המופתיים הן בנוגע להצלת גופם ונפשם והן בנוגע לעושרם הגדול שקבלו מאת הקב"ה אחרי כל זה וכי יש אחד מהם שיהין לקמוץ את ידו מלתן תרומה לבניית מקום השכינה, זו אותה שכינה שדאגה להם כל העת, וודאי שלא! ואם כך מתעוררת השאלה, מה הצורך לנקוט לשון פיוס חלף לשון ציווי..זאת ועוד להציג את הבקשה בלשון פיוס מן הסתם גם יגרום לעכוב מה בבניית המשכן; עד שיחליט כל איש ואיש להתפייס ולתרום, ואילו בלשון ציוי 'העסק' יזורז המגבית תושלם תוך זמן קצר, כך שלא ייגרם עיכוב לבנית המשכן וממילא גם להשראת השכינה.

הערה נוספת שיש להעיר כאן, על פי המובא במדרש בזה"ל "כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה למשה: ויקחו לי תרומה. (תנא דבי אליהו)

אך קודם שנציג את ההערתנו, נתייחס לעצם דברי המדרש. מדברי חז"ל הללו, אנו למדים שיש הקשר, בין ה'נעשה ונשמע' שאמרו ישראל ובין פרשת המשכן. הסדר הכרונולוגי של כל המאורעות המובאים בתורה, יש לו גם הקשר בין הדברים, ולא לחינם נסמכה פרשה לפרשה, סמיכות הפרשה לחברתה מלמדת אותנו שהפרשה השניה יש לה זיקה ישירה לפרשה הראשונה, כך בכל פרשיות התורה וכך גם בפרשתנו. ואת ההקשר בין הפרשיות, מוצאים חז"ל באמירת הנעשה ונשמע האמורה בפרשת משפטים שהיא בעצם הסיבה הגורמת לפרשת המשכן..

והביאור בזה ייתכן לומר, עצם האמירה של נעשה ונשמע מפי עמ"י מבטאת יותר מכל את האמונה שלהם בהקב"ה, שהוא בוראם והוא מנהיגם, עד שאין להם צורך לדקדק ולבחון מה הציוויים שיניח בפניהם, וראשית כל הם מקבלים בהכנעה לקיים את כל דבריו. הנהגה שכזו מלמדת על ההשגות הגבוהות שהגיעו אליה עם ישראל בדרגת האמונה באלוקים עד כדי הכנעה והתבטלות של ממש בפני הקב"ה, וממילא זה הזמן והמקום גם להשראת שכינה, כך נראה בהסבר דברי המדרש, ואם אכן כך, מתעצמת לה השאלה, אחר שעם ישראל הגיעו לדרגות אמונה כל כך נשגבות, בטח ובטח, שיקבלו עליהם לקיים כל בקשה מאת הקב"ה במיוחד לתת תרומה לצורך בניית המשכן המשמש מקום להשראת שכינה, ולשם מה נצרך לפייס אותם..

בעלי המוסר עמדו על הערה הראשונה, וכל אחד בסגנונו שלו הסיק מכך רעיון הנוגע בעיקר ליחסים שבין אדם לחבירו..ואנו נבחן את הדברים מנקודת ראות קצת שונה..

הלשון הרכה ודרך הפיוס שנצטוו משה ואהרון להתנהג עם בני ישראל כשהם מציגים לפניהם את הצורך בבנית המשכן וממילא את תרומתם, איננה ציוי המוטל על גבאי הצדקה שלא ידחוק את הצד השני, אלא נוגע בעיקר כלפי האדם הנדיב, הפיוס נועד בכדי לגשר בין אמונת האדם ובין מעשיו שפעמים אינם עולים בקנה אחד ואת היסוד העצום הזה בנפש האדם מגלה לנו התורה, וכמו שנפרט.

הפער בין האמונה של האדם, ובין מעשיו בפועל, הוא גדול. כשהאמונה שאוחז בה האדם עומדת מנגד לרצונותיו שלו, יש לו קושי לגשר על פני שניהם, כמין דיסוננס כזה, שיש נתק בין המעשה או הרצונות של האדם ובין האמונות שאוחז בהם..המרחק בין להאמין בדבר מה ובין לעשות בשבילו, בפרט מעשה כזה שכרוך בהוצאה ממונית שמחסרת מן האדם על פניו, הוא גדול. בשביל להבין את הדברים עוד קצת נתפוס וננתח את העניין שאנו עוסקים בו, עם ישראל מתבקש לתרום מכספו למען בניית המשכן.

א. עם ישראל מאמין במטרה נעלית שכזו.

ב. בשביל קיום המטרה עם ישראל נצרך להוציא מכיסו.

ג. כאן נוצר איזשהו מחסום בין האמונה שאוחזים בה, למעשה הנדבה בפועל.

קיום מעשה המתחייב מהאמונה שהאדם אוחז בה, הוא שלב גבוה מאשר האמונה בלבד, זה דורש מהאדם להתעלות מעבר לשלב האמונה לשלב של עשייה וזה כבר קשה. אדם מאמין בהרבה דברים, הוא מאמין שאוכל פלוני לא בריא, והתנהגות אלמונית מזיקה לבריאות, ושימוש בפלמוני לא יוסיף לו הרבה נחת, אלא מה כל זמן שאותה אמונה מגיעה למבחן המעשה ומתנגשת בו, הוא זונח אותה.

וכך גם פעלו הדברים אצל עם ישראל, עם זאת שדרגת האמונה שאחזו בה היתה גבוה מעל גבוה, מה שראתה שפחה וכו'.. ברגע שהגיעו למבחן המעשה, להוציא אותה מהכח לפועל, עמד בפניהם מחסום בין האמונה לבין הביצוע והמעשה המחוייב ממנה..

ולזה מורה הקב"ה למשה ואהרון, לבקש מאת העם בלשון פיוס ולא בהוראת ציווי שאז סף ההתנגדות גם הוא פוחת, שכן כשנותנים לאדם ליתן מרצונו, כבר מפחיתים חצי מההתנגדות, האדם מרגיש מה שנותן זה מרצונו..וממילא המרחק בין האמונה למעשה בפועל מצטמצם לו..

והפיוס שנוקט בו משה יותר מורכב ממה שנראה לנו וכמו שיבואר. הנה התורה מפרטת בתיאור נרחב עד לפרטי פרטים את בניית כל כלי כלי ששימש במשכן וכל זה על שום מה? וכמו שמעירים כבר המפרשים.

את השאלה הזו ייתכן 'לפייס' ולתלות את הפירוט הנרחב של המשכן וכליו כפי שמופיע בתורה, שהוא בא לשמש כחלק בלתי נפרד מהנהגת הפיוס שהופנתה כלפי עם ישראל.

ובכדי להסביר זאת היטב, נתפוס מקרה אקטואלי שישמש בפנינו גם כאבן בוחן לאמיתות התירוץ וגם להמחשת הענין.

בחודש האחרון העלו כמה ת"ח משכונתנו את הצורך בשיקום ותחזוקת עירוב השכונה, ת"ח אלו מתייגעים במשך כל השבוע להעמיד לנו התושבים מערכת עירוב שעומדת בסטנדרטיים ההלכתיים המהודרים ביותר..

אבל מה שתפס את תשומת לב רבים, היא הדרך הנפלאה שהם פנו לציבור והציגו בפניהם את הצורך שבדבר, הם 'עירבו'..את הציבור תרתי משמע, זאת אומרת מלבד העירוב עצמו שמסדרים לכלל בני השכונה, הם גם פרסו בפני הציבור את התמונה השלימה, של מה צריך מה חסר, מה היה ומה יהיה, לצורך מה זקוקים לכספכם והיותר חשוב גם מה עושים בו לבסוף, ממש עד לפרטי פרטים והציבור נרתם ובגדול..

כעת אם ננסה לנתח מפני מה הציבור נרתם להצלחת העניין, הרי מטרות טובות של 'נשמות' טובות מסובבים אותנו כל יום אם לא כל שעה, ולחלקם הציבור מגיב בהתעלמות..מה עושה איפוא את ההבדל בין מטרה שנתפסת בתודעת הציבור ומכאן גם להירתמות להצלחתה, ובין מטרה שנבלעת בין שאר הבקשות.

הפרסום? זהו שלא!..לכל היותר זה 'תורם' שידברו על זה, מכאן ועד לעשות ולתרום באמת הפער עוד גדול..אז מה כן? הפיוס. כשמציגים בפני הציבור בפירוט נרחב את המטרה שבשלה נצרך הסיוע מהציבור, עצם הפירוט הוא כמין קשירת שיחה עם הציבור והכנסת הציבור לסוד העניינים הגורם לציבור להבין את חשיבות המטרה וממילא גם לסייע לה, שכן הציבור אחרי שנחשף לכל הפרטים מרגיש שהאחריות מוטלת גם עליו, זאת בשונה מדרישה סתומה האומרת; אנו צריכים את הכסף בשביל המטרה ומבלי לפרט יתר על המידה, עם דרישה שכזו, אדם מרגיש שהמטרה 'עם כל הכבוד' לה מתגמדת מול חסרון הכיס הקטן שלו, המטרה כמה שתהיה גדולה וחשובה היא פשוט גדולה עליו, הוא לא מרגיש שמוטלת עליו האחריות, רק מרגיש את שצריך להוציא מכיסו, וזה קשה לו, ומאד.

ובכך יתבאר התיאור הנרחב שהתורה מעניקה לפרשת המשכן וכליו, להורות לעם ישראל, מה יעשו בכספם, עד לפרטי פרטים, כמו מה אורכו ורוחבו וקומתו של כל כלי וכלי וממילא כמה משקל של זהב כסף וכו' דרוש לזה, והרי הפירוט נדמה כאומר להם: 'כל זה תלוי אך ורק בידיכם, תואילו בטובם לתת תרומה הדבר יקום ויהיה, ולא לא יקום ולא יהיה'.

וייתכן לומר שלכך גם מורה הקב"ה למשה שיבקש מעם ישראל כמה וכמה סוגים של חומרים המשמשים לבניית המשכן, לא היה פשוט יותר לבקש כסף וזהב שבו ירכשו את שאר סוגי החומרים? על כרחך שחלק מעניין הפיוס, היה להניח בפני כל אחד את האפשרות לתרום את שרוצה הוא לתרום, ולא בהכרח כסף וזהב חומרים בעלי ערך כספי גבוה. (ואם נשוב לדוגמת העירוב הנ"ל לא מן הנמנע שזוהי גם סיבת ההצלחה, להציב רף נמוך ביותר בפני הציבור. זאת אומרת אם מציגים בפני אנשים רף גבוה של תרומה כל עוד הם מסוגלים לעמוד בזה, למה לא..אבל בפני ציבור שהממון הוא לא מנת חלקו, להציג בפניו רף גבוה אין זה מן החכמה).

(נשלח ע”י ראש כולל הפקדתי שומרים   http://chazot.s23.upress.link/)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • פרשת תרומה - "ואפילו במילי דשטותא"
  • המשכן – לכתחילה או בדיעבד?
  • "מאסת את דבר ה'" - להפטרת זכור
  • תרומה - עושר
  • רק שמחה
  • המשכן שבא לאחד את עם ישראל
  • "ועשית כפרת זהב טהור"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.