מדוע פיצלה רבקה את דבריה?

כאשר מגיע עבד אברהם לארם נהריים, הוא מציב לעצמו סימן, מי הנערה הראויה להיות לאישה לבן אדונו: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק" (כד,יד). גם כאשר מספר העבד למשפחתה של רבקה את הקורות אותו, הוא מתאר את הסימן שנתן באופן דומה: "ואבוא היום אל העין ואומר… והיה העלמה היוצאת לשאוב ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך. ואמרה אלי גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדני" (שם,מב-מד). בסיפורו של העבד, כך אכן אירע באמת: "והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה ותרד העינה ותשאב ואומר אליה השקיני נא. ותמהר ותורד כדה מעליה ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואשת וגם הגמלים השקתה" (שם,מה-מו).

אולם, במציאות האירוע התרחש באופן שונה במקצת: "וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ותאמר שתה אדוני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" (שם,יז-כ). בניגוד לחזרה המשולשת על דברי העבד, לפיהם רבקה ענתה, כפי שהציפייה ממנה הייתה, "שתה וגם גמליך אשקה", הרי שרבקה פיצלה את דבריה לשניים: תחילה אמרה רבקה לעבד לשתות, ורק לאחר שסיימה להשקותו היא הציעה להשקות גם את הגמלים. מדוע אם כן פיצלה רבקה את דבריה?

דומה, שסיפור זה מחדד את אישיותה של רבקה ומידותיה הנעלות. לו הייתה רבקה עונה לעבד כפי שציפה ממנה – "שתה וגם גמליך אשקה", היה בכך פגיעה בעבד, הנכלל בנשימה אחת עם הגמלים. אולם רבקה נהגה בכבוד עם העבד.
לא פחות מ-23 פעמים במשך הפרק מופיע המילה "אדון" בהטיותיה השונות, המתייחסות לאברהם אדונו של העבד המסור. פעם אחת ויחידה מילה זו מתייחסת לא לאברהם, אלא דווקא לעבד, וזאת בדבריה של רבקה אל העבד: "שתה, אדוני". יחסה המכובד והעדין של רבקה כלפי העבד, הביא אותה לסיים קודם כל את העיסוק בצרכי העבד, ורק לאחר מכן לפנות לגמליו. עם זאת, ההבחנה שעשתה רבקה לא פגעה במידת מסירותה והשקעתה הן בעבד הן בגמלים, ובשני המקרים מופיע תיאור מקביל: "ותמהר ותרד כדה על ידה… ותמהר ותער כדה אל השוקת…".
העבד, מכל מקום, יתכן שלא נתן כנראה את לבו לכל זה. בתיאורו את מעשיה של רבקה, כאמור לעיל, הוא חזר על מה שציפה מראש, ולא עמד על השינוי הקטן שרבקה נהגה בו כלפיו, שינוי שרק ממחיש את גדולת אישיותה של רבקה אמנו.

(מתוך עלון "שבת בשבתו"/ מאת הרב אמנון בזק)