טעם המצוות
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". ביאר רש"י: אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק או ההלכה שתים או שלש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו. לכך נאמר "אשר תשים לפניהם" כשלחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם.
וצריך להבין: מהו העניין הגדול להבין את טעמי המצוות ופרושיהם עד שבאותו ציווי שנצטווה משה ללמדם את המשפטים נצטווה גם להסביר את טעם המצוות, ורואים מכאן שבלא טעם המצוות הרי הציווי לבד לקיום המשפטים חסר, וכל מהותם שהם נלמדים יחד ההלכה וטעמה.
ועוד יש להבין, מדוע באמת לא היה מלמדם משה רבינו מעצמו את טעמי המצוות ופרושם, עד שהיה נצרך לזה ציווי מיוחד. ועוד מהו המשל לשלחן ערוך שמוכן לאכילת אדם. ואם המצוות אין להם טעם הרי גם צריך לעשותם כי כך צוונו על ידי הבורא.
על המילה "לפניהם" דורשים חז"ל: לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם, כי על ידי זה אתה מחלל את השם ומיקר את יראתם.
הפרוש של 'ערכאות', כתב בתפארת ישראל במסכת גיטין פ"א מ"ה שהוא מקום המשפט שלהן שכל דיניהם ערוכים וסדורים על פי שכל האנושי, והוא מושאל מלשון יווני.
ואולי זאת הסיבה שלא היה רוצה משה רבינו מעצמו ללמד את טעמי המצוות ופרושיהן, שלא יחשבו בני ישראל שהמצוות הם משכל אנושי חלילה כחוקות הגויים, אלא מקור התורה היא מעולמות עליונים, והיא חכמתו של הבורא, ובאמת אי אפשר להבינה כלל. ועל זה היה למלאכים קודם מתן תורה טענה איך אפשר לתת תורה לקרוצי חומר, ואם אתה מלמד את טעמי המצוות הרי שאתה מגשים אותה, הוי אומר, שאתה לוקח את החכמה האלוקית ומנסה להכניס אותה לשכל של אדם, והרי כשברא הבורא את האדם היה על ידי התורה, אם כן מציאות האדם היא נמוכה יותר, והיא, התורה גבוהה מעל כל נברא. ואיך יוכל יצור מוגבל להבין דבר שאיננו מוגבל, הרי שאין לו את האפשרות והכלים לכך. לכן לא רצה משה ללמדם.
ועל כן צריך להבין, אם כן מה נאמר בציווי ה' כן ללמד את המשפטי התורה יחד עם טעמיהם, הרי סודותיהם בגובהי מרומים? אלא שבאה התורה ואומרת: על אף שהדבר גבוה מכם מאד, אבל עדיין משתלשל משהו מלמעלה עד לעולם שלנו שגם אתם יכולים לטעום בזה טעם ולהרגיש שייכות למצוות, שלא תחשבו שזה רק ציווי אלוקי בלבד ואתם רק מחויבים לעשות את זה ואלו הוראות בלבד שאינכם יכולים כלל להבין. אלא אתם מצווים לעשות ולהבין עד כמה שניתן, ושני הדברים יחד בציווי אחד נאמרו. ושתבינו עד כמה הדבר יש בו טעם והוא מתאים לכם.
וזה המשל לשלחן ערוך שמוכן לאכילת אדם, שיכול להיות בביתו של אדם מוצרים שעל ידם יכול הוא להכין סעודה דשנה, אבל העופות והבשר קפואים, הירקות אינם מבושלים, והכל אינו עשוי כלל. ועוד שאין לו כלי בישול. הרי שאינו יכול לאכול את האוכל בצורה כזאת כשיש מרחק בינו לבין המאכלים, ואם ירצה לאכול כך הרי שאין לו בהם טעם והם אינם מתאימים וראויים לאכילת אדם. לכך אמר לו השם למשה, תן במצוות טעם שיראו בני ישראל שהם ראויים לאותן המצוות ומתאימים להם כשלחן ערוך שמוכן לאכילת אדם, ולא יעשו אותם כאנוסים בלא הרגש כלל.
ודוגמא לדבר מצוות הנחת תפילין, אפשר לקיימה כי כך ציווה הבורא להניח קופסא אחת על הראש ואחת על היד. ואפשר קצת להתבונן, שהתפילין הם חותם עבדות על זה שפדה אותנו הבורא ממצרים, ואני מניח אותם להזכיר לי שאני משועבד לו. ומקום הנחתם הוא ביד כנגד הלב, שהוא משכן הרצונות של האדם שמושפעות מהעולם שאני חי בתוכו, לא להיסחף אחריו ולרצות דברים שאיני צריך, ולהזכיר גם לשעבד אותם איליו. ואת של ראש כנגד המח, שהמחשבות גם יהיו תואמות לצורת החיים הנכונה. ואז בשעה שאתה מניח תפילין, אתה קושר לך את חותם העבדות יחד עם טעמי המצווה, הרי שאתה מתחבר וחי את המצווה, ואז יש לך בה טעם והתאמה. כי אתה מודע לקושי של השפעת העולם עליך, ואתה רוצה לחיות בצורה הנכונה. ועל אף שיש במצווה זו סודות נשגבים, אבל גם לנו יש בזה שייכות וקשר.
(נשלח ע"י הרב שלמה הלוי דים)