חיים של עבודת-פרך

הדפסה

את בני ישראל שיעבדו המצרים, ובפרך -"ויעבידו מצרים את בני-ישראל בפרך" (שמות א,יג) את זה כולם יודעים, מסתבר..

אך האם זה נוגע אלינו במשהו? וכי מאן דהו בדור 'מתקדם' שכזה; ישות מדינית או אדון פרטי כלשהם מעבידים אותנו בפרך?

ואל תתמה מה פשר הזיקה בין סיפור שיעבוד 'הישראלים' בידי המצרים, לנו בני הדור 'המתקדם'. זאת ועוד מי בכלל קבע שהדבר נוגע אלינו..

את הקביעה הזו וההקשר בין 'שעיבוד מצרים' לבן אדם בכל דור, 'קשר' כבר לפני למעלה משמונה מאות שנה מרנא הרמב"ם באיגרת שכתב לבנו וכמו שתקרא בהמשך.

ובדרך אגב.. התשובה לשאלה הינה חד משמעית..כן ועוד איך!..גם בדורנו אנו יש רודן שעומד ורודה בבני אדם. ותיכף תופתע גם לגלות מיהו.. אך קודם שנסביר במה דברים אמורים, נדרש בראשונה לרדת למשמעות הביטוי עבודת פרך…

לצורך כך נציג מספר שאלות..

במה שונה עבודת פרך מסתם עבודה קשה?

א. בדרגת הקושי.. תשובה שלילית!..

ב. בזמן הקושי.. גם כן שלילי!..

ג. באיכות העבודה, או בתפוקה שלה…כנ"ל!.. תשובות בסוף הגליון..

ועכשיו נתבונן לרגע בפירוש של הרמב"ם לצמד המילים "עבודת פרך"

פירוש זה נכתב בהקשר להלכות עבדים שם קובע הרמב"ם את אופן יחסי העבודה הראויים בין האדון לעבדו היהודי, מה מותר ומה אסור, מה נכנס לכלל התעמרות ורדיה האסורים מהתורה (לא תרדה בו בפרך) ומהן זכויות העבד כלפי אדונו. ואת המושג עבודת פרך מגדיר הרמב"ם בלשון הבאה: "עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה" (הל' עבדים א, ו).

אכן פירוש זה של הרמב"ם לכאורה אין לו בסיס מפורש בסוגית עבדים -בש"ס ובתורת כהנים- משם העלה את הדינים ההלכתיים, ומקור דבריו מנין? (וכמו שהעירו הראשונים עיין מאירי קידושין כב:) לזה מגיע הגה"מ ומורה לנו מאין שאב הרמב"ם את פירושו, מתוך היקש של שני נושאים דומים ("פרך" "פרך" ממצרים) עבודת פרך שנאמרה גבי עבד עברי מעבודת פרך שהתרחשה במצרים. זאת אומרת הגדרת התעמרות 'בפרך' בעבד עברי נלמדת מעבודת פרך שעברו עם ישראל במצרים, וסוג העבודה שהטילו המצריים על ישראל היתה עבודה 'שאין לה קצבה ושאינו צריך לה', ושכזו אסור לאדון להטיל על עבד עברי הכפוף אליו.

והיכן מצינו שאותה עבודת הפרך שהטילו המצריים על ישראל היתה עבודה שאין לה 'קצבה ואין לה תועלת'?

זאת מתבאר בדברי חז"ל, וכפי המתואר בתלמוד (סוטה יא.) ובמדרש (שם פסוק י) שהמצריים הטילו עליהם לבנות בנינים מעל גבי קרקע מתמוססת, שאז הבניינים היו קורסים לתוכה ונחרבים. וכמו שפירש רש"י שם –"כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל" זאת אומרת העבודה לא הניבה תוצאות כלשהם, וכבר בשעה שיצקו את יסודות הבנין ידעו שהוא לא יחזיק מעמד ויקרוס אל תוך עצמו, וכזאת עבודה וודאי שאין בה תועלת "ואינו צריך לה", וממילא גם "אין לה קצבה", שהרי אחר שהבניין יקרוס, וכפי הצפוי, שוב פעם יצטרכו לבנות ושוב יקרוס וחוזר חלילה בלי סוף, ואילו היתה העבודה תועלתית עם מטרה זאת אומרת בנייה לצורך בנין שיעמוד על מקומו, בזה המקרה היו יודעים שכאשר יעמידו את הבניין אז גם מסתיימת מלאכתם, לא כאן שהבנין קורס ושוב פעם צריכים לבנותו מהתחלה וחוזר חלילה..ומכאן שאב הרמב"ם את ההגדרה לעבודת פרך גבי עבד עברי ואדונו.

וכשנפשט את משמעות המילים 'עבודה שאין לה קצבה – ושאינו צריך לה', נאמר זאת כך: עבודה ללא מטרה או תועלת של ממש, ובלי שהעבד העוסק במלאכה יודע מתי אם בכלל תסתיים המלאכה, וכמובן עבודה זו, וכמו בכל 'עבדות' הינה בדרך של כפיה.. [ובמלבי"ם בפירושו כאן תפס את דברי הרמב"ם -"עבודת פרך עבודה בלי מנוחה ובלי צורך". ובדומה לזה פירש הנצי"ב בהעמק דבר את הביטוי עבודת פרך –"מלאכות שאין בהם הנאה לבעלים כי אם לענות את העושים" (דברים כו, ו)  מכל הפירושים עולה נקודה משותפת אחת: עבודת פרך שהטילו המצרים על העם העברי נועדה בכדי לשבור את רוחם וכפי שיוסבר עוד].

ועדיין בכדי שנבין היטב מהו הקושי הגדול הכרוך בעבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת נזדקק להמחשה..

דוגמא: שני קבוצות של פועלים, המטילים עליהם להעביר 'משאות' ממקום אחד למשנהו במשך כל היום, שתי הקבוצות עמלות במידה שווה, משקל 'המשאות' המקום והזמן זהים, ועם זאת הקבוצה האחת עובדת בפרך מה שאין כן הקבוצה האחרת, איך זה ייתכן?

על הקבוצה האחת הוטלה משימה להעביר את המשאות למקום ב' (לצורך הענין, העברת דירה). שם לפרוק אותם, להעמיס ממקום ב' משאות לפרוק אותם במקום א' ושוב לחזור ולהעמיס משאות נוספים ממקום א' מנקודת ההתחלה. לעומתם הקבוצה השניה, הוטל עליה, להעביר משאות ממקום א' למקום ב' ואז שוב לחזור עם אותם משאות מבלי שפרקו אותם למקום ממנו יצאו, וחוזר חלילה.. אם נסתכל בשורה התחתונה שני הקבוצות מתאמצים במידה שווה, אלא מה, הקבוצה הראשונה אמנם עובדת קשה, אבל לא כסוג של עבודת פרך, ואילו הקבוצה השניה, חווה את אותה עבודה, כעבודת פרך..

מה אפוא ההבדל?

מזה נסיק את הדברים הבאים: עבודת פרך אינה מוגדרת מחמת הקושי הפיזי שבה, אלא מחמת שאין לה מטרה ותכלית..

קבוצה א' יש לה שני יתרונות על פני השנייה, א. יש מטרה בעבודתם -להעביר את המשאות ממקום אחד לשני..ויתרון נוסף, שהיא יודעת גם מתי תושלם העבודה. וזאת כאשר כל המשאות יגיעו למקום א' ו-ב'..

מה שאין כן לקבוצה ב' אין את אותם היתרונות א. אין בעבודתה תועלת ומטרה כלשהי, רק להעביר את המשאות ממקום אחד ולהחזירם למקום שני כלעומת שבאו, זאת עבודה שאין בה תועלת. ב. ועוד שאינם יודעים מתי יסיימו את עבודתם שכן אפשר שיטילו עליהם שוב לטול את המשאות ולדלג ממקום אחד לשני וחוזר חלילה..

ודרך המשל נבין את שאומר הרמב"ם בגדר עבודת פרך –"עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה" -אדם מסוגל לעסוק גם בעבודה קשה, אבל מרצונו, וכל עוד הוא משער שיצא לו מזה משהו..פרנסה, כסף, מילוי צרכים, סיפוק, חדות היצירה, וכן הלאה..

בשונה מכך, זוהי עבדות פרך, מלבד זאת שנעשית בכפיה, גם אין בה תועלת, לא שיספקו העבדים מזון אם בעבודה חקלאית מעבידים אותם, או לבנות בנינים, או להפיק תוצר כלשהו מעבודתם, תהיה העבודה אשר תהיה, זה לא מה שמעסיק את האדון הרודה. אלא אך לטרטר את נפש העובד, בעבודה ללא תכלית ובלא קצבת זמן, ובכך לכופף את רוחו, להרגילו לכניעה וצייתנות כלפי אדונו..

ואת זה חיפשו המצרים..

תופעת ריבוי הילודה אצל העם העברי היוותה בעיה גדולה בעיניהם, הם חששו שהעם שהתאזרח בארצם אך לפני עשרות בשנים, יבגוד בהם באחד מן הימים, יפתח במלחמה או יצטרף לאויביהם, ויכבוש את ארצם מידיהם, ניסיונות המצרים לצמצום הילודה בצד העברי לא השיגו את המטרה, ולהיפך -"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ובינתיים האוכלוסייה הישראלית צומחת וגודלת מעל הצפוי, שישה בכרס אחד.. ובכדי להלחם בתופעה הזו הפנימו המצרים שאין די בזה להרוג את 'הגופים', מוכרחים לרצוח את הנפש..ואת הנפש רוצחים על ידי שלילת התכונות הנפשיות, בדרך של עבדות פרך, לשבור את נפש האיש הישראלי, עד שיהיו כנוע וצייתן תחת 'בעלי הבית' המצריים..

הגדרה נוספת למושג "עבודת פרך" מצינו בתלמוד "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים" (סוטה יא: והובא גם במדרש רבה עהפ"ס) הווי אומר: עבודת פרך שאותם חוו עם ישראל הייתה בכך שכל אדם הטילו עליו מלאכה שלא מתאימה לו מצד טבעו, אלא מה שמתאים לאדם אחר..זה היה אפוא שורש הסבל.

ובהשקפה ראשונה אלו שני פירושים שונים למושג "עבודת פרך", אולם כשנתבונן נשים לב ששניהם יוצאים מנקודה אחת. הפירוש הראשון וכפי שהגדיר הרמב"ם, מדבר על עבודה ללא תועלת וקצבה דהיינו בלא מטרה או תכלית, ואילו פירוש חז"ל דורך בעקבותיו ובהבדל קטן, מטרה ותכלית יש בעצם העבודה, אלא זאת מטרה שלא מיועדת ולא מתאימה לאותו האחד שעוסק בה, אלא לאדם אחר. ועל כל פנים שני הפירושים מכוונים לדבר אחד, עבודת פרך משמעותה עבודה שאין מטרה לאדם העושה או מחמת המלאכה עצמה, או מחמת האדם שאין מתאים למלאכה. [ובאמת כך עולה מדברי הגהות מיימוניות הנ"ל שכרך את שני הפירושים יחדיו, ואחר שכתב שמקור דברי הרמב"ם -"אין לה קצבה ואינו צריך לה" למדים מעבודת פרך האמורה במצרים, מזכיר את דברי חז"ל הנ"ל בביאור הביטוי פרך "שהיו מחליפין עבודת נשים לאנשים וכו". בזה מחוור, ששני הפירושים חולקים רעיון אחד.]

ואחר שהתבאר לפנינו המושג "עבודת פרך" ייתכן לקשור בין זו ההיסטורית שארעה לעם ישראל, ובין עבודת פרך הנוגעת אלינו ממש..ותוכן ההשוואה הולך בעקבות פרשנות שנתן הרמב"ם בענין שעבוד מצרים וגאולת ישראל באיגרת ששלח לבנו, שם הוא כותב: "ויש לך בני לדעת, כי פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע באמת", דהיינו שכל פרשת שיעבוד ישראל במצרים, משמשת לנו גם כמשל להאיר את עיננו בתחבולות היצר, ופרעה המצרי משמש לו כדמות היצר, וכל יהודי יש לו איזשהו רודה מצרי קטן, 'פרעה' קטן, מעביד בפרך קטן השוכן לו אי שם בין מפתחי הלב..וכמו שנסביר…

כבר הזכרנו, שעבודת פרך עיקרה לשבור את הנפש על ידי שכופים על האדם לעסוק בעבודה, שלא מניבה לדידו שום תועלת, וכאשר אדם מוציא את כוחותיו על דבר שלא מפיק תוצר או ריוח כלשהו, מלבד הקושי הפיזי הוא גם מותש נפשית..

וכך גם בעבודת השם, היא יכולה להיות עבודה מועילה ונוחה, ומצד שני להיות סוג של עבדות…וזאת עובדה..היצר הרע גורם לאדם, לתפוס חלקים בעבודת השם ובקיום המצוות כסוג של עבודת פרך..כל אדם בחלקו שלו, בנקודות תורפה שלו..

להבהרת הענין נשתמש בדוגמא מצויה..

ישנם בני אדם שאצלם התפילה היא עבודה, ולא במונח הרגיל שאנשים מיחסים אותה לתפילה 'עבודת הלב', אלא עבודה של ממש..ואצל אחרים הקושי מתבטא דווקא בעסק התורה, כל אדם וניסיונותיו שלו..

אם ננתח לרגע את הסיבות הגורמות לקושי שהאדם חווה בעבודת השם, נגיע למסקנה אחת.. עבודת השם בעיני האדם נדמית חלילה כמו עבודת פרך..וזאת מכמה סיבות: א. העדר מטרה ותכלית ב. מעשה ללא קצבת זמן, וכלשון הרמב"ם בהשאלה –עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה. ג. מטרה שגויה שאינה תואמת למידותיו כדברי התלמוד הנזכר.

נקח את הדוגמא של עסק התפילה. הסיבה לקשיים שהאדם חווה בה, משום שבעיניו היא נדמית כמעשה שאין בו תועלת, והרגש זה שייך גם אצל אותו אחד שחושב שיודע מהי ערכה של תפילה, אבל לדידו אין התועלת שבה גדול דיו, אם משום שלא מרגיש אחרי כל תפילה התעלות או מצד שלא תמיד משאלותיו מתגשמים, ואז מבחינתו התפילה רק מערימה קשיים על סדר יומו חלילה..

והסיבה השנייה, משום שבעיניו "אין לה קצבה" -אדם רגיל מימיים ימימה להתפלל שלוש תפילות ביום, מבחינת האדם, תפילה היא עבודה מתמשכת, יומיומית, ואז מלבד שנעשה למלומדה, גם ערך התפילה בעיניו פוחת, שכן אם כעת התפילה לקתה חלילה בחוסר כוונה, אפשר תמיד לתקן בהמשך. וכמו שאומר הפתגם "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"..

[ובכך עלה בדעתי לפרש דברי התלמוד "אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום" (סוכה נב.) וכאן נשאלת השאלה, וכי יצר הטוב לא מתגבר, ואם לא כך, היכן היא הבחירה? אלא התשובה היא כזו: כל מצוה שאדם מקיים, ההרגל לקיימה מסוגל לתעתע באדם, אם אדם מקיים את המצוה בשלימותה ובכוונה הראויה ויודע תכלית ענינה, הרי ככל שיוסיף לקיימה כך יצרו הטוב מתגבר, אבל אדם שתופס את מעלת המצוה בראיה חלקית, הרי הרגל קיומה מהווה סיכון להתפשרות בה..שכן זה דבר שאין לו קצבה, ובחינת מלומדה]

והסיבה השלישית, נובעת היא בעקיפין ממקור חיצוני, זאת אומרת כשהאדם משווה את מעשיו ביחס לאחרים, 'והעולם' הוא 'המראה' של עצמו, שרוצה להדמות במעשיו בהתאם להנהגת האחרים, או אז אדם משתמש במידה או בהנהגה לא לו, לא לפי כישוריו, כוחותיו, אופיו וכדומה.. ולא מודע שמה שטוב לאחר לא בהכרח טוב גם לו, ונמצא עוסק במטרה שגויה..

ואחרי שהסקנו את שלושת הסיבות בהם משתמש 'פרעה' לרפות ידי האדם, נוכל גם לטפל בו.. ונתחיל תיכף בהצעת הטיפול..

הנה כל ההשוואה בין עבודת פרך פיזית, לעבודת פרך 'הפנימית' שמטיל היצר על האדם..עדיין יש ביניהם חילוק גדול שהוא בעצם גם הפתרון והמוצא בעניינם.. להבדל בין השניים יש פן חיובי מצד אחד ופן שלילי מהצד האחר..

הפן שלילי: בשונה מעבודת פרך פיזית התלויה בגורם חיצוני, שאין לאדם הרבה מה לעשות כנגד זה..עבודת פרך הפנימית 'האמונית' תלויה אך ורק באדם עצמו.. עבדות חיצונית נמשכת כל זמן שהצד 'הרודה' עומד על גבו, אבל ברגע שנפטר ממנו, מיד נגאל העבד ונעשה לבן חורין, ואילו עבדות פנימית אינה תלויה בדבר חיצוני, אלא כל זמן שהאדם קיים הרי האדון והעבד הינם קיימים (וכפי שהוסבר שהאדם משמש במקרה דנן גם לעבד וגם לאדון לעצמו) והמצב היחידי שהאדון הרודה יניח לו זאת כאשר העבד יעזוב, ולרוע המזל דבר זה יתרחש רק אחר שהאדם עצמו יילך לבית עולמו..ואז מלבד מה שמסתיימת לה העבדות, גם העבד מסיים את חייו..

ומצד שני יש פן חיובי בעבדות פנימית, זאת מה שיש לאדם שליטה מסוימת עליה, והמשך 'העבדות' תלוי ברצונו, ירצה יימשך לא ירצה לא יימשך..ובזה גם מונח הפתרון, במילה אחת, החלטה, בשתיים, רצון.. וכמו שהוסבר בשורש הסיבה שמרפה את האדם בעבודת הקל ובמצוות מסוימות, זאת מה שהאדם רואה את המצוה לנגד עיניו כפעולה שאין בה תועלת, ואין לה קצבה..ובכדי לעקוף את הנמקות היצר..מובן מאליו שצריך לפעול בדרך שונה..

נתחיל בדוגמא שפתחנו, האדם חווה קשיים בעבודת התפילה, אם יתבונן בגדרי התפילה, במעלת התפילה, בתכליתה, יסיק אחרת ממה שידע עד כה, למשל אחרי שיפנים האדם שכל תפילה בחייו, יש לה כח משלה, ואין תפילה אחת פועלת מה שחברתה עושה, וכמו בדומה לתפילה האחרונה של השנה שאנשים מתעוררים להתפלל בכוונה גדולה, שכן יודעים הם שזו התפילה האחרונה של השנה, וכך בכל תפילה ותפילה יפנים האדם שיש לה את הייחוד והמעלה שלה, ואותה תפילה שחיסר בה הוא הפסיד אותה לכל חייו, אין השלמות, אז יגיע להבנה אמתית בכחה של תפילה ובתועלת היוצאת לו ממנה, ולא כפי שחשב בתחילה שכל תפילה שלא התגשמה החטיאה חלילה את מטרתה, אלא להיפך, התגשמות משאלה זו, היתה עומדת לו בעוכריו, וכביכול האדם יירה חץ לכיון שגוי, ומשמים היטו אותו לכיון הרצוי, והאדם שנמצא בצד הנגדי חושב שהחץ רודף אחריו ולא מודע לפגיעתו 'באויב' שעומד מאחוריו..וכן מה שלא התגשמו משאלותיו אפשר מטעם שתפילתו מסוגלת לפעול אבל לא די בפעם אחת וכפי רצונותיו שיתגשמו בכל עת, או אז 'עבודת הפרך' תפשוט את צורתה ותלבש צורה של עבודה אמיתית מתוך שמחה והשתוקקות, ובזה יגיע לתוצאות טובות…

וכך גם לאדם שחווה קשיים בעסק התורה, כשיתבונן במעלת התורה, בחשיבות הזמן, שכל רגע שחולף לדידו הוא 'זמן מת' בלא דרך חזרה, בזה הוא משיל מעליו את העבדות פרך, עבדות שאין לה קצבה ואין בה תועלת.. וכן הקושי הנובע פעמים ממטרה שגויה שסימן האדם לעצמו, כמו חיקוי של אדם אחר בנוגע לעבודת השם, אם יכוונן את עצמו, ויעסוק במטרה שלשמה נועד שזו תפקידו בעולם, אז גם יחווה הצלחה וסיפוק גדול בהשגת המטרה שלשמה הוא נועד.

ולאותם אלה שעסק התורה נדמה חלילה כעבודת פרך.. בוא וראה איך התייחסו גדולי ישראל ל"עבדות פרך" שכזאת..וכמו שתיווכח מתוך הסיפורים שנביא המתארים בצורה נפלאה את 'העבדות' המתוקה ..ומהם אף נשכיל לדעת כמה כוחות טמונים באדם שיכול לנצלם, אילו הסתכלותו על עסק התורה, ובכלל על עבודת השם תהיה במבט נכון, ואז מה שאתמול היה נדמה בעיניו לעבודת פרך, היום לו, זו עבודת חיים נעימה הנותנת סיפוק ואושר..

ומכאן ניגש לסיפורים.. והמוסר השכל.

מרנא רבי ישראל מסלנט זצוק"ל נזדמן פעם אחת לביהמ"ד שבקובנה השכם בבוקר לתפילת שחרית, וכשנכנס מצא בחור אחד שוכב על הרצפה ויושן שנת ישרים זאת משום שהיה עוסק בלימודו משך כל הלילה ולפני עלות השחר נרדם על הספסל, וכששקע בשנתו נשמט הספסל מתחתיו ונתגלגל על הארץ ולא הרגיש מתוך שנתו, וכשנכנסו 'הבעלי בתים' ונגלה המחזה לפניהם -של כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן- נעו והנידו בראשיהם אוי ואבוי לו למראה כזה וכו', נענה הרי"ס ואמר בזה"ל "א רחמנות אויף אייך וואס איהר גשלאפען א' גאנצע נעכט" – לרחם צריך על מי שישן כל הלילה- ואתם אל תנידו ואל תרחמו עליו כי הוא המאושר בחיים שלמד ונהנה מן החיים ועליו נאמר אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך.

לאחד נדמה, זה העוסק בתורה כאדם ש-'עובד בפרך' ומאידך בעיני האחר, הוא המאושר שבאדם..ההבדל נעוץ איפוא בידיעה מה המטרה ומה התכלית האמתיים..

ועל מרן ורבן של ישראל 'החזון איש' ידוע מה שהיה עוסק בלימודו 'כמעט' עד ככלות הכוחות, את 'הכמעט הזה' שייר בכדי שיהיה מסוגל להגיע למיטה מבלי ליפול.. ובדומה לזה מסופר על הרגוטשובע'ר שהיה לומד בעמידה עד שהיה נופל מרוב חולשה ועייפות. ופעם אחת נפל וקיבל מכה ומאז הרבנית שמה עליו עין וכל זמן שראתה שעומד ליפול, היתה שמה לו כריות מסביב לסטנדר, להגן עליו מפני הנפילה הצפויה..(ומרן החזו"א ידוע שהיה איש חלש מבחינה גופנית ומסתבר בשל כך שייר לעצמו קמצוץ כח בכדי שלא יפול..)

רבותינו עסקו בתורה עד ככלות הכוחות זאת מתוך שמחה גדולה וסיפוק רב, ואילו לאינשי דעלמא נראה הדבר כעבדות בפרך..

נמשיך בעוד סיפור..סיפר ת"ח בהספד על הגר"ז גוטסמן זצ"ל, שנסע עימו פעם אחת לאיזה מקום בין עירוני בארה"ב, והעיד אותו ת"ח שהגר"ז לא פסק מלימוד מתוך הספר שהחזיק בידו אפילו לשניה אחת -בלי גוזמא- ולא הרים עיניו אפילו פעם אחת. ועוד סיפר שבהזדמנות אחרת אמר לו הגר"ז 'אתה חושב שאני מוסר את נפשי לתורה? ההפך בלי זה לא הייתי חי בכלל, זה לא מסירות נפש לתורה, זו אהבת נפש לתורה'. והג"ר שרגא גרוסברד סיפר שהיה יחד אתו בבין הזמנים באיזה דאצ'ה הוא ועוד יהודים, ושהו שם כמה שבועות, ובזמן שכל האנשים היו מטיילים ביער, ישב הגר"ז מתחת עץ עם גמרא בידו והספיק לגמור במשך אותם שבועות ספורים את כל המסכתות הקטנות שבש"ס, ר"ה, יומא, סוכה, מגילה, וכו' ע"כ. ופעם אחת התבטא הגר"ז על עצמו, שהיו תקופות בגרודנא שאינו יודע מתי בכלל ישן…

יש כאלה שאוהבים את הטבע לטייל בו ולצפות בו ויש כאלה שאוהבים לצפות ו'לטייל' 'במשהו' אחר, משהו כמו תורה.. ובעיני אלה 'אוהבי הטבע' נדמה אותו אדם שעמל בתורה, כמוסר נפש ועוסק בעבודת פרך, ולא יודעים הם, שזאת אהבת נפשו היחידה, זוהי עבודה רוחנית 'שמאשירה' אותו..

ונחתום בסיפור על מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שכבר מצעירותו קבע לו למשכן לימודו את בית המדרש "אוהל שרה" השוכן במאה שערים, עשרות עשרות בשנים. ומספרים כי שנים מספר לפני פטירתו, הגיע יהודי אמריקאי לבקר בשכונה 'ביקור ילדות' אחר שנים רבות שלא שהה בארץ. אחר שביקר את משכיות החמדה שבשכונה את בתיה וחנויותיה רחובותיה סמטאותיה ושעריה עבר מתחת לבית המדרש "אהל שרה" נעצר שם ושאל: זכורני כי לפני כחמישים שנה ישב כאן אברך צעיר ולמד בהתמדה ללא לאות בנעימה מקסימה, מי יודע מה עמו עכשיו? פנה האמריקאי בסקרנות לסובביו. אמרו לו מלויו: אתה יכול לעלות ולראות כי עדיין יושב הוא ולומד באותה התמדה וחשק כאותו נער צעיר. הלא הוא זה פוסק הדור.

למעלה מתשעים שנה יושב יהודי ועמל בתורה רגע רגע בלא הפסקה, דוחה בשאט נפש ובסלידה את מה שיש לעולם 'להציע' שכן לדידו מי שחי את 'העולם הזה' חייו אינם אלא סוג של עבדות פרך, ואילו הוא בתלמודו גוזר על עצמו לעסוק בעבודה נעימה שהופכת אותו לאדם המאושר על פני תבל, שלא כאותם המתבוננים מבחוץ שלא זכו לטעום מיינה של תורה טעם תורה אמתי, שראייתם הפוכה, ובעינם מה ש'לו' עבודת חיים נפלאה להם זוהי עבדות בפרך…

(נשלח ע"י א.נ. ראש כולל הפקדתי שומרים)