"צריכים אחד לטנגו"
במעגלי החיים השונים אנו נתקלים בפערים שונים. פערים היוצרים סכסוכים במסגרות שונות מזוגיות, משפחתיות, וקהלתיות, ועד וויכוחים פוליטים, לאומיים, ותרבותיים. ושילובים שונים ומשונים של ויכוחים ממערכות שונות. ויכוח הדת והשבת שצף ועלה בפוליטקה הישאלית בעקבות עבודות הרכבת. ארגוני שמאל קיצוניים החודרים לויכוח הלאומי. ומשפחות שמתפרקות בעקבות פערים זוגיים. כיצד אנו צריכים לגשת כדי לישב סכסוך? מהו הכלי היעיל ביותר להנמיך את הלהבות ולקרב את הלבבות?
מאז ימי ילדותי מקוננת בי שאלה בפרשת וישלח, שאלה שצפה ועולה בכל שנה לאחר שהמתח מפגישתם של יעקב ועשיו מתפוגג. הפרשה פותחת בתיאור דרמתי של הכנתו של יעקב לקראת פגישתו עם אחיו ש: "ידוע שהוא (עשיו) שונא ליעקב" הכנה הכוללת את כל הכלים, מתנות רבות, תפילה מצמררת, ובלתי נתפסת "הצלני נא מיד אחי" וחלוקת המחנה לשנים, כדי שבקרה הגרוע, שיתכן שיקרה, "והיה המחנה הנשאר לפליטה" ו.. עשיו מתקרב מולו, "ועודנו בשנאתו" עם לא פחות מארבע מאות איש כדי להלחם עם האח שלקח לו את הבכורה והברכות. והוא מתקרב.. ומתקרב.. ו.. ו.. אופס.. לא קורה שום דבר.. המפגש נראה כשני אחים אוהבים שגעגועים עזים ביניהם, שלא יכולים להתאפק: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צואריו וישקהו ויבכו" עשיו ממאן לקבל את המתנות, ויעקב אומר לו "כדאי והגון לך שתקבל.. על אשר ראיתי פניך והן חשובים לי כראיית פני מלאך" ועשיו ברוב טובו מציע ליעקב עזרה בדרך, "ונכמרו רחמיו (של עשיו) בעותה שעה ונשקו בכל לבו (רשי)" מה קרה שם? לאיפה נעלמה כל השנאה? מה גם ל 400 איש "להשמט אחד אחד (רש"י)" ולשלוח את עשיו לבדו לדרכו שעירה?
אנחנו רגילים ליישב סכסוכים, בגישור. או בהצבעה על הצד השני בדרישה, שהוא יתקדם ואפילו במשהו לעברנו. אך יעקב מלמד אותנו, שבכל סכסוך שיש לנו, אנו יכולים להאשים רק את עצמינו. "כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם" אינה רק סיסמה, אלא מציאות! אם אנחנו נעביר מסר אמיתי, וחד משמעי של פיוס, לא משנה כמה הצד השני מוכן לכך, או לא.. זה ישפיע. הצורה שהשני מתייחס אלי היא מראה מדוייקת של הפנים שלי כלפיו, ומי שיכול לשנות את זה? אני! אם נצא מגדרינו כדי להתפייס, נשתחוה אפילו "שבע פעמים" פני השונא שלנו יהפכו בענינו לפני מלאך, נכין קודם דורון, ותפילה, והמלחמה תשאר כאופציה אחרונה.. אז כן, זה יעבוד! אם זה הצליח בשנאת עשיו ליעקב, זה ודאי יצליח בשנאה הרבה פחות מהותית עד כדי ששונאינו יאהבו אותנו בכל לבם.
ואולי לזה רומז הנביא עובדיה בהפטרת השבוע "כשבית יעקב הופכת לאש חמימה, ובית יוסף ללהבת פיוס" היא "דולקת ואוכלת", ולא משאירה "שריד אפילו לשנאת בית עשיו"
(הרב אברהם רינת)