ענין של מבט..
שעון החורף כאן, השבת הקרובה תפתיע אותנו בשעה מוקדמת מאוד והכל בשביל שעה נוספת של אור בשעות הבוקר.. שעה נוספת שנוכל לראות בה..
העיניים, והיכולת לראות, הם המפגש הראשון והמשמעותי ביותר עם העולם, אנחנו מצליחים ברגע אחד לראות כל כך הרבה, לבודד צבעים, גדלים, מימדים, ולתרגם הכל תוך שברירי שניה. לא לחינם העיוור חשוב כמת, והעיניים רואות, והלב חומד.. זה השער הרחב ביותר ללבינו. כיצד אנו צריכים להשתמש בכלי חשוב זה, כיצד הופכים ראיה סתמית, להבטה בעלת משמעות..
בפרשת וירא.. ראיות רבות.. אברהם רואה את המלאכים, המלאכים משקיפים על סדום, ה' יורד לראות "הכצעקתה", המלאכים מכים "בסנוורים" את עיני אנשי סדום, אשת לוט מביטה מאחריו, והופכת לנציב מלח, אבימלך נותן לשרה כסות עיניים, ה' פוקח את עיני הגר ותרא באר מים, אברהם נושא את עיניו ורואה את האיל נאחז בסבך, ולסיום עיני יצחק מתעוורות מדמעות המלאכים הנושרים על עיניו כשנעקד..
אך יש ראיה אחת שלכאורה, מיותרת לחלוטין, "וישא אברהם את עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל.." הראיה הראשונה מובנת, הוא ראה את המלאכים עומדים מרחוק, אך מה אברהם ראה, בראיה השניה, ומדוע דוקא היא זו שגרמה לו לרוץ? מבאר רש"י: "מהו וירא וירא ב' פעמים? הראשון כמשמעו, השני לשון הבנה. נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם" כולם רואים את הראיה השטחית, הבסיסית. כל אחד מאיתנו אילו היה נוכח שם, היה רואה כאברהם שלושה מלאכים הנדמים כערביים. אך הראיה הראשונה במעלה, היא דוקא המבט השני, הראיה שטמונה בה הבנה, הסתכלות עמוקה יותר על המציאות, במאמץ לנסות להבין מה מסתתר מאחרי התמונה. איזה מימד נוסף אני רואה שיש לו משמעות לגבי, הבנה שתעזור לי לפעול, ולרוץ מפתח האוהל, ולא רק לשקוע בכורסת הצפיה, מבלי יכולת לזוז.
בהפטרת השבוע, השונמית שאבדה את בנה, באה לאלישע לדרוש שיקיים את הבטחתו, שתחבוק בן.. מתקרבת היא נסערת למקום מושבו של אלישע, ומחזיקה ברגליו.. "ויגש גיחזי להדפה.." זה לא מתאים לנהוג כך כלפי איש האלוקים! במבט ראשון, זה לא נראה טוב.. אך אלישע עוצר את גיחזי נערו, "ויאמר איש האלוקים הרפה לה, כי נפשה מרה לה, וה' העלים ממני ולא הגיד לי" תסתכל שוב על המציאות, במבט נוסף שמבין דבר מתוך דבר, שמסקנתו היא: יש משהו שנעלם ממני, ואותו עלי לגלות.. רק אז אני באמת מתחיל לראות…
(הרב אברהם רינת)