"כתבו לכם את השירה הזאת"
א. עֵדות השירה
"ועתה, כִּתבוּ לכם את השירה הזאת, ולַמְּדָהּ את בני ישראל שִׂימָהּ בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט)
שירת האזינו צריכה להיות שגורה על פינו[1] כמו קריאת שמע, כי היא עֵדות. על מה תעיד "השירה הזאת"?
השירה היא עֵדות נבואית מיוחדת שנאמרה למשה על מנת ללמד את העם בימיו האחרונים ממש. היא מתארת את ההיסטוריה הצפויה אחרי מות משה. מקופלים בה ימי השופטים והמלוכה, צָרות מואב ועמון נגד ישראל, וכן סיסרא ומדיָן, פלִשתים וארם, עד מצור שומרון והישועה מלחץ ארם. כל הצרות שלפני המעצמות, החורבנות והגלויות.
רמז לכך נמצא בלשון ספר מלכים על נבואת יונה בן אמיתי לישועת ישראל מיד בית חֲזָאֵל מלכי ארם: "כי ראה ה' את עֳנִי ישראל מֹרֶה מאד, ואפס עָצוּר ואפס עָזוּב …" (מלכים ב' י"ד, כ"ו) ממש בלשון השירה.
ב. אין גלות בשירה
לפי הדברים שראינו לעיל, מסתבר שאין גלות בשירת 'האזינו'.
השירה אף מדגישה זו במילים: "אמרתי אַפְאֵיהֶם" (דברים ל', מ'), 'אַפְאֶה אותם'. דהיינו אשליכם לכל רוח ופֵאה, לקצה העולם. אמנם, לא עשיתי כך "מפני כעס אויב… פן יֹאמרו יָדֵנוּ רָמה…" (וכפי שפירש רש"י).
הוכחה ברורה לכך שאין גלות בשירת 'האזינו' נמצאת בדילוג השירה מפרקי בראשית, הם "יְמוֹת עולם", ישר אל המִדְבָּר. בלי להזכיר את גלות מצרים ולא את יציאת מצרים. ממילא, במקום שגלות מצרים לא נזכרת, אין מקום לגלות בכלל!
המודל של 'חורבן, גלות וגאולה' נמצא במוקד ברית הברכה והקללה (שם כ"ח-ל'). בשירת 'האזינו', לעומת זאת, יש מודל אחר, 'מצוקה וישועה'. לחץ וצרות מצד אויבים שכנים, קטנים ומרגיזים. בלי מעצמות גדולות "מקצה הארץ", בלי חורבן וגלות ובלי גאולה ותשובה. רק ישועת ה' לעמו על אדמתו, למען שמו הגדול הנקרא עלינו.
גם בימינו, אחרי חורבן הגולה בשואה וקיבוץ גלויות "מכל העמים" (שם ל', ג'), אנו ניצבים בארצנו הקטנה מול "לֹא עם",[2] ו"גוי נָבָל" (שם ל"ב, כ"א), שמציק ופוגע בנו תדיר, כאשר כבר אין גלות. במקביל, אזהרת השירה מפני "וַיִשְמַן יְשֻרוּן וַיִבְעָט" (שם ט"ו) ניצבת לפנינו במדויק, באור אדום.
אמנם לפי פירוש רמב"ן (שם מ') כוללת השירה גם את כל הגלויות. "אמרתי אַפאֵיהֶם, אַשְבִּיתָה מֵאֱנוֹש זִכרָם", והשלכתי אותם לכל רוח ופֵאה, עד קצה העולם. אבל, לא הִשְבַּתִי "מֵאֱנוֹש זִכרָם", בגלל "כעס אויב". לפי זה השירה כוללת את כל "ימות עולם" כולל הגלויות, את כל ההיסטוריה של עם ישראל.
אולם, גם לפי רמב"ן יש הבדל גדול בין שירת האזינו לבין הקללות (שם כ"ח-ל'). בברית הקללות, השיבה מן הגלויות תלויה בשיבת ישראל אל ה' (שם ל'). אולם, בשירת 'האזינו' אין בישועה שום תנאי של תשובה ועבודת ה'[3]. ישועת ה' לישראל תבוא לבסוף למען שמו הגדול (כמו בנבואת יחזקאל ל"ו), ועל כך באה שבועת ה' בסוף השירה: "כי אֶשָׂא אל שמים יָדי, ואמרתי: חַי אנֹכי לעֹלָם" (דברים ל"ב, מ')
ג. פירוש השירה
האזינו השמים, וַאדַבֵּרה; לפי רש"י וראב"ע ורמב"ן (ועוד), השמים והארץ קיימים לעולם –
וְתשמע הארץ, אִמרי-פי: לכן הם העֵדים לברית הדברים, גם לברכה ולקללה (ד', כ"ו; ל', י"ט), וגם לשירה הצופה עתיד קשה, אחרי מות משה (ל"א, י"ט, כ"ח) – לכן, השירה, שהיא עצמה עֵדות, נפתחת בבקשת האזנה, לעֵדים.
יַערֹף כַּמטר, לִקחי; דברי הלקח (=המוסר) יֵרדו כמו גשם בערפל, ברוֹך, ולא בסערה.
תִזַל כַּטל, אִמרָתי; אִמרה = לקח = דברי מוסר הנאמרים במשל ובשיר.
כִּשְׂעירִם עלֵי-דשא, כגשמי סערה היורדים על דשא ועשב, ברוֹך;
וכִרביבים עלֵי עשב: רביבים הם גשמי החורף הרבים היורדים אחרי שצמח העשב, בניגוד לגשמי היוֹרֶה הניתכים בעוז על אדמה חשופה ויבֵשה, לפני העשב.
כי שֵם ה', אֶקרא; כי = כן; אכן, יש לפתוח בקריאת שם ה',
הבו גֹדֶל, לֵא-לֹהינו: ולתת לו גדוּלה (=ברכה), וכך נהג עזרא, לפני קריאת התורה –"ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול, ויענו כל העם: אמן, אמן" (נחמיה ח', ו').
הצוּר, תמים פָּעֳלוֹ; צוּר הוא כינוי ל-ה', כי אינו זז, ואפשר להישען עליו, ולבטוח בו (רס"ג);
כי כל-דרכיו, משפט; כי = כן; אכן, מעשהו תמים, וכל דרכיו במידה = במשפט;
א-ל אמונה, ואין עָוֶל; אמונה = ביטחון ויושר, שאפשר לחוש בהם אֵמון; להאמין = לסמוך.
צדיק וישר, הוא:
שִחֵת לו, לֹא; בניו מוּמָם; המסורה מונעת את הצירוף 'לא-בניו', על ידי פיסוק הטעמים; גם בנים משחיתים נקראים 'בנים' (וכך גם באונקלוס וברש"י); המסורה קוראת: שחת לו? (=ל-ה')? לא! המוּם הוא של בניו;
דור עִקֵש, וּפתַלתֹל: מחזיק בדרכו המפותלת, כמו פתיל מסובב, לא ישר.
הַ לְה' תגמלו-זאת, המסורה שימרה את ה"א השאלה מוגדלת, וכמילה בפני עצמה – כך מועצמת התמיהה הגדולה על העם, ועל התנהגותו;
עַם נָבָל, ולא חכם; נבל הוא גם רשע, וגם לא חכם – החכמה והטוב הולכים יחד;
הלוא-הוא אביך קָנֶךָ, קונה = יוצר, כמו שבח הבורא, "קֹנה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט);
הוא עָשְךָ, וַיכֹנְנֶךָ: הוא יצר אותך, ועיצב אותך (אולי גם לפי מתכונת שלך).
זכֹר ימות עולם, כאן תחילת השירה עצמה, אחרי הקריאה לעדים, אחרי הברכה ל-ה',
בּינוּ שנות דֹר-וָדֹר; ואחרי פתיחת השבח על צדקת הבורא אתנו; עלינו לזכור היסטוריה,
שאל אביך ויַגֵדךָ, ומסורת דורות מפי האבות והזקנים – רמז לתולדות בספר בראשית;
זקֵנֶיךָ, ויֹאמרו לך: 'זקנים' הם זקני המשפחה (סבים), וגם מנהיגי משפחות ושבטים.
בהַנחֵל עליון גוים, א-ל עליון הוא שהנחיל ארצות גויים, ככתוב בבראשית (י', ל"ב)
בהפרידו, בני אדם; "ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול" – בני נח הם הם בני אדם;
יַצֵּב גְבֻלֹת עמים, בספר "תולדֹת בני נח" (בראשית י') מופיעים 70 שמות עמים בעולם,
למספר בני ישראל: וכנגדם מופיעים בסוף בראשית (מ"ו) 70 בני ישראל הבאים מצרימה,
כי חלק ה' עמו, כי ה' בחר ביעקב להיות עמו ונחלתו, כנגד כל העמים – 70 מול 70; (רש"י ורשב"ם)
יעקב, חבל נחלתו:
יִמצָאֵהוּ בארץ מִדְבָּר, השירה פוסחת על פרעה ועל מצרים, וגם על יציאת מצרים – מדלגת
וּבתֹהוּ, יְלֵל יְשִמֹן; ישר מבראשית, מבחירת ישראל, אל המדבר המיילל ברוחות שממה,
יְסֹבְבֶנהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, שם הקיף ה' את עמו מסביב, בנה אותו כעם, וגם לימד אותו בינה,
יִצְרֶנְהוּ, כאישון עֵינוֹ: (יבוננהו מלשון בינה, אונקלוס ורש"י), ושמר עליו בהשגחת עינו.
כנשר יָעיר קִנּוֹ, יעיר=ישמור (כמו באיוב ח', ו), או יעורר, יוביל וינהיג (רס"ג, רש"י וראב"ע);
על-גוזליו יְרַחֶף; נחלקו קדמונים ב"רוח … מרחפת", אם מנשבת בסערה (אונקלוס), או דוֹאָה בשקט (רש"י לבראשית א', ב', וגם כאן); אבל "רָחפוּ כל עַצמֹתַי …" (ירמיהו כ"ג, ט'), משמעו 'סָעֲרוּ' – ו-ה' חופף על עמו ב'כנפיו' = בענן ואש.
יִפרֹשׂ כנפיו, יִקָחֵהוּ, כאשר יפרוש כל אחד מגוזליו את כנפיו, וילמד לעוף, יוביל אותו הבוגר,
יִשָׂאֵהוּ, על-אֶבְרָתוֹ: כמו להקת נשרים, שעפים אחרי הנשר המוביל ('יִשָׂאֵהוּ' = יובילהו), כל אחד על אֶברָתו שלו אחרי המוביל (אֶברָה = כנף); והנמשל –
ה', בדד יַנחֶנוּ, ה' יַנחֶה את עמו לבדו, בלי כוח זר, ובלי השפעה זרה,
ואין עִמו אל נֵכָר: ואין עִם ה' שותף אחר; או: ואין עִם ישראל "אֵל נֵכָר" (ראב"ע).
יַרכִּבֵהוּ על-בָּמותֵי ארץ, ה' יַעלֶה את עמו על בָּמוֹת, שדות ארץ ומרחביה לאכול תנובותיה;
וַיֹאכַל תנוּבֹת שָׂדָי;
וַיֵנִקֵהוּ דבש מִסלע, דבש תאנים ושמן זיתים, שגדלים בהר הסלעי.
ושמן מֵחלמיש צוּר:
חמאת בקר וַחֲלֵב צאן, בקר וצאן בארץ יניבו חלב וחמאה לרוב;
עם חֵלֶב כָּרים ואֵילים 'חֵלֶב' בהכללה הוא בשר שמן ומשובח; 'כָּרים' הם כבשים מפוטמים
בני בשן, ועַתוּדים, וגם מרחבי מרעה דשנים, כמו הבשן; 'עַתוּדים' הם תיישים חזקים, שמקדימים ומובילים את העדר; ('עַתּוּד' דומה ל'עתיד', הובלה);
עם חֵלֶב כִּליוֹת חטה, גרעין חטה דָשֵן, כפול כמו כְּלָיוֹת – בארץ יתן ה' חִטה משובחת,
ודם עֵנָב תשתה-חָמֶר: ותשתו יין אדום ('חמר' = אדום).
וַיִשמַן יְשֻרוּן וַיבעט, שפע עלול להשחית! שומן הוא משל למי שלוקח יותר מהראוי;
שָמַנתָ, עָביתָ, כָּשׂיתָ; כָּשׂיתָ – כָּסיתָ, קפלי שומן מכסים את הגוף;
וַיִטֹש אֱ-לוהַ עָשָׂהוּ,
וַינַבֵּל צוּר יְשֻעָתוֹ: וַינַבֵּל = לשון ביזוי, דברי נבלה – לא רק נטש, גם בעט וביזה;
יַקנִאֻהוּ בְּזָרים, קנאה = כעס – להקניא = להכעיס;
בתועֵבֹת יַכעיסֻהוּ:
יזבחו לַשֵדים לא אֱ-לֹהַ, פחד ממַזיקים, שֵדים, שְׂעירים עלול להביא פולחן זר ושָפֵל;
אלהים לא יְדָעוּם;
חדשים מִקָרֹב באו, האבות התמודדו עם אלילי בבל ומצרים, אך לא פחדו משֵדים,
לא שְׂעָרוּם אבֹתיכם: ולא סערו (=לא פחדו) משְׂעירים ומַזיקים.
צוּר יְלָדְךָ תֶשִי, (ראב"ע): תֶשִי = תִנְשֶה, כלומר: תשכח ותעזוב; (בצורת הפסק, "תֶשִי" במקום 'תִשֶּה');
וַתשכח א-ל מְחֹלְלֶךָ: מְחוֹלֵל = יוֹלֵד; 'אבינו שבשמים' המוליד והיוצר את בניו.
וַיַרא ה' וַיִנאָץ, ה' הרחיק (רס"ג) את בניו ובנותיו, בגלל הכעס, שהם מכעיסים.
מִכעס בניו ובנֹתיו:
ויאמר –
אַסתירה פָנַי מהם, 'הסתר פנים' הוא סילוק ההשגחה המיוחדת, ואבדן הישועה –
אֶראֶה מה אחריתם; ב'הסתר פנים', 'אחריתם' תלויה בחוקיות ההיסטוריה הכללית,
כי דור תַהְפֻּכֹת הֵמה, במצב כזה צפויה "חרב מִתהַפֶּכֶת" על "דור תַהְפֻּכֹת";
בנים, לא-אֵמֻן בם: בנים, שלא ניתן לסמוך עליהם (אמונה = ביטחון ויושר);
הם קִנאוּני בלֹא-א-ל, הם הכעיסו את ה' באלילים קטנים ובהבלים – בשונה מהקללות,
כִּעסוני בהַבליהם; שם (כי-תבוא) מתואר גודש של חטאים גדולים ומקיפים –
ואני אַקניאֵם בלֹא-עָם, ו-ה' יכעיס את בניו בשכנים הרעים, שאינם ראויים לשם 'עָם' –
בגוי נבל אַכעיסֵם: בשונה מהקללות, שם מתואר "גוי מרחֹק מקצה הארץ" (=מעצמה);
כי אש קָדחה באפי, אש של מלחמה הרסנית, שתשרוף את הארץ ואת יבוליה,
וַתיקַד, עד-שְאוֹל תחתית; עד "שאול תחתית", הוא עולם המתים, שמתחת לארץ,
וַתֹאכל ארץ וִיבֻלָהּ,
וַתלַהֵט, מוֹסדֵי הרים: ועד השדות הרחוקים שביסודות (=לרַגלֵי) ההרים;
אַספֶּה עָלֵימוֹ רעות, אוסיף עליהם רעות של מלחמה (ושל מצור) –
חִצַי, אֲכַלֶה-בָּם:
מְזֵי רעב, וּלְחֻמֵי רֶשֶף, אֲכוּלֵי רעב, ופגועי לחימה מירי חיצים, רשפי קשת ורשפי אש, 'מְזֵי', יחידאי במקרא (רש"י); 'מזז' = מצוץ (על פי הערבית);
וקֶטֶב מְרירי; והמוני מתים במגפות (דֶבֶר), שפרצו בעיקר במלחמות מצור;
ושֶן בְּהֵמֹת אֲשַלַח-בָּם, בהמות וזוחלי עפר, תנינים ונחשים וחיות, הם משל ידוע
עם-חֲמַת זֹחלֵי עפר: לצבאות לוחמים (רמב"ם, הלכות מלכים פרק י"ב, א');
מחוץ תְשַׁכֶּל-חרב, במלחמות מצור, החרב מְשַׁכֶּלֶת בחוץ, והאֵימה בפנים,
ומֵחדרים, אֵימה;
גם-בחור גם-בתולה,
יוֹנֵק, עם-איש שיבה: אין הבדל במצור בין בחורים לוחמים, לבין נשים, תינוקות וזקנים;
אמרתי אַפְאֵיהֶם, חשבתי – אַפאֶה אותם = אשליכם לַפֵּאָה, להפקר (רש"י), ואף לקצה העולם ('פֵּאה' = קָצֶה; ר' יהודה חיוג' בספר השורשים לאבן ג'נאח); לפי רש"י, זו רק מחשבה, ולפי רמב"ן כך גם קרה, בגלויות – אבל ה' לא השבית זִכרֵנוּ
אַשבּיתה מֵאנוש זִכרָם: בגלל "כעס אויב"; (הקיום האנושי בנוי על זיכרון מדור לדור);
לוּלֵי כעס אויב אָגוּר, כמו בתפילת משה בחטא העגל ובמרגלים ("למה יאמרו מצרים"),
פֶּן-יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ, פן יתכחשו אויביהם ויתנכרו (להשגחת ה' על ישראל),
פֶּן-יֹאמרו – יָדֵנוּ רָמה, וכדי שלא יתגאו בניצחונם, יהיה עצם קיומו של עם ישראל מובטח
ולא ה', פָּעַל כל-זאת: בכל מצב, בגלל שם ה' הנקרא עליו;
כי-גוי אֹבַד עֵצות המה, 'עֵצה' במקרא, היא חכמה ומוסר גם יחד.
ואין בהם תבונה:
לוּ חָכמו יַשכילו זאת –
יבינו לאחריתם: 'אחריתם' היא גורלם ההיסטורי – תבונה מוסרית מלמדת,
אֵיכה יִרדֹף אחד אלף, שתבוסה מתחילה בהתפרקות פנימית ובהסתר פנים, ולא
ושנים יָניסו רבבה, יתרון כוח מביא ניצחון, אלא מנוסת המובסים, אחרי
אם-לא כי צוּרָם מכרם, שאיבדו את כוחם הפנימי, ואת ביטחונם בשם ה';
וה', הִסגירם: ה' הסגיר את עמו בגלל חטאיהם, כי הוא מקור האמת והצדק;
כי לא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם, "צוּרָם" של העמים, הוא מי שהם בוטחים שלעולם לא יפעל נגדם;
ואֹיבֵינו, פלילים: ואויבינו שופטים אותנו כי ה' הסגיר אותנו בידם; פירוש אחר – השלמת 'לא' בתקבולת – ואויבינו 'לא' שופטים באמת (ראב"ע);
כי-מִגפן סדֹם גַפנם, או, 'ואויבינו פלילים', כרשעת סדום, באכזריותם ובגאוותם.
וּמִשַדמֹת עמֹרה,
עֲנָבֵמוֹ עִנבֵי-רוֹש, רוֹש = רעל; אשכולות ענבי מרורים יביאו קֵץ לאויבים כסדום ועמורה;
אַשכְּלֹת מרֹרֹת לָמוֹ:
חֲמַת תנינִם יֵינָם, אכזריות האויבים כמו חֲמַת תנינים וארס נחשים, וזה שיכרון יֵינם;
וראש פְתָנים אַכזָר:
הלֹא-הוא כָּמֻס עמדי, חשבון הדמים יִנָקֵם בעֵת הקֵץ החָתוּם והכָּמוּס בסוד ה', 'באוצרותיו'.
חָתוּם, באוצרֹתָי:
לי נָקָם ושִלֵם, על רשעת הגויים ועל אכזריותם שמור עִם ה' גְמוּל "נָקָם ושִלֵם",
לעֵת, תָמוּט רגלם; לעֵת היְעוּדה, כאשר תתמוטט יציבותם;
כי קרוב יום אֵידָם, אכן אז קרוב יום נפילתם ואסונם; 'אֵיד' = אסון;
וחָש, עֲתִדֹת לָמוֹ: ואז, מהרה יבוא עליהם הגְמוּל המיוּעד להם;
כי-יָדין ה' עַמו, אכן אז ידון ה' את עמו במידת הרחמים, וידון נקם בגויים (ראב"ע);
ועל-עבדיו יִתנֶחָם; יעצור את (="יתנחם על") הדין הקשה על (ישראל=) עבדיו;
כי יִראֶה כי-אָזלַת יד, "אָזלַת" = 'אָזלָה', כָּלָה כוח, הלכה ונעלמה יכולת עמידתם (ראב"ע),
ואפס, עָצוּר ועָזוּב: ואפס נושע ונעזר, כי אין עוֹצֵר (=שולט) ועוזר, ואין מושיע לישראל.
ואמר – אֵי א-להֵימוֹ? "ואמר" האויב (רס"ג, ראב"ע, רשב"ם ורמב"ן) – אַיֵה ה' א-לוהי ישראל?
צוּר, חָסָיוּ בו?: שוב כתפילת משה על חילול השם במה שיאמרו המצרים והגויים,
אשר אשר ילעגו, ויאמרו – "מִבלתי יְכֹלֶת ה' …" (במדבר י"ד, ט"ז),
חֵלֶב זבחֵימוֹ יאכלו, וידברו על ה' בלשון אלילית של ביזוי והשפלה, כאילו אוכל זִבחֵי
ישתו יין נסיכָם, המקריבים, ושותה יין שמנסכים, ואינו מושיע –
יקומו ויַעַזרֻכֶם, אולם לפירוש רש"י – "ואמר" ה' על אלילי העמים, שאין בהם ממש,
יהי עליכם סִתרה: לא יעזרו, לא יעניקו מסתור, ולא יושיעו;
ראו עתה – בעת הישועה –
כי אני אני הוא, כמו במכות מצרים, יכירו כולם "כי אני ה' " (שמות ז'-י"א),
ואין א-להים עמדי; ו"אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה);
אני אָמית ואֲחַיֶה, אולי רמז למכות מצרים –
מָחַצתי ואני אֶרפָּא, רק על פי ה' הופיעו מכות מצרים, ורק על פי ה' נרפאו המצרים
ואין מיָדי מַציל: בסילוק המכות, ולא היה מציל למצרים עד ששילחו את ישראל;
כי-אֶשָׂא אל-שמים יָדי, ה' יִשָׂא את "היד החזקה" אל השמים כדרך הנשבעים,
ואמרתי – חַי אנֹכי לעֹלָם: ובלשון שבועה ("חַי אנֹכי לעֹלָם") יתחייב להושיע את עמו;
אם-שַנּוֹתִי בְרַק חרבי, חרב ה' כבר מבריקה ומחודדת ("שַנוֹתי" = שיננתי),
ותֹאחֵז במשפט יָדי; וידו החזקה אוחזת במשפט גְמוּל מול רשעת האויבים;
אָשיב נָקָם לצָרָי,
ולִמשַׂנאַי, אֲשַלֵם:
אַשְׁכּיר חִצַי מִדם, החִצים מיד ה' במלחמת הגְמוּל והיֶשַע, ישתכרו מדם,
וחרבי, תֹאכַל בשר; וכמו סכין בלחם, כך חרב אוכלת בשר – במלחמה;
מִדם חָלָל ושִביה,
מראש, פַּרעוֹת אויב: 'פֶּרַע' = ראש פרוע (רשב"ם); שבויים ומנהיגי אויב מוּבָלים 'ראש בראש'; ורש"י פירש: האויב ישלם גְמוּל מראשית הפרעות שפרעו בישראל.
הַרנינו גוים עַמו, קריאה לגויים – הַכריזו גויים על ישועת ה' לעמו, ושַבְּחוּהוּ (ראב"ע);
כי דם-עבדיו יִקוֹם;
ונָקָם יָשיב לצָרָיו,
וכִפֶּר אדמתו, עַמו: ה' יכפר אדמתו ועמו (רס"ג ורש"י); יטהר עמו על אדמתו (ראב"ע); או – יכפר דמי עמו שנשפכו על אדמתו (רשב"ם); ויש מפרשים 'יִמחֶה דמעת עמו' (ח"א גינזברג לפי האוגריתית, כעין דברי הנביא, ישעיהו כ"ה, ח'– בִּלַע המָוֶת לָנֶצַח, ומָחָה …ה' דמעה מעל כל פנים, וחֶרפַּת עמו יָסיר מעל כל הארץ, כי ה' דִבֵּר").
(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
———————————————————————-
[1] דוד של אשתי, ר' דוד בריסק ז"ל שאלני פעם אם אני יודע שירת 'האזינו' בעל פה. להפתעתו, אמרתי באזניו את השירה מתחילה ועד סוף. אז סיפר לי איך בא עם כמה בחורים ירושלמים, שהתנדבו לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, ובאו להיפרד ממורם ורבם הרב שרגא פייבל פרנק זצ"ל. שאל אותם הרב: יודעים אתם שירת האזינו בעל פה? אמרו לו: לא! אמר להם: כל יהודי חייב לדעת, שהרי כתוב "כי לא תִשָכַח מפי זרעו". זה אמנם על התורה בכלל, אבל במיוחד על שירת 'האזינו' – תאמרו שירה זו בכל יום בסוף התפילה, וזה ישמור עליכם. ואכן, כך היה.
[2] במקום להתווכח אם הפלסטינים הם עם או 'לֹא עם', חשוב להבין, שה' מייסר אותנו גם ב"לֹא עם".
[3] וזו, לדעת רמב"ן, ההוכחה החזקה ביותר בתורה נגד המינות הנוצרית.