אבני דרך
אמצע חודש טבת, קצת אחרי חנוכה.. פורים עוד לא באופק.. סתם יום של חורף, בלי גשם, בלי שלג.. בלי מצב רוח.. אין כח לקום ולהתגבר, ולא נראה שאי פעם היה..
לוח השנה שלנו מסודר מידי, בפורים שמחים, באלול מתחזקים, בשבועות לומדים, ובתשעה באב מתאבלים. מי זוכר את ההתעוררות האלולית, בתרדמת החורף? מי זוכר את אבלות החורבן על ראש שמחת פורים? כיצד אנו יכולים להפוך את השפעת התקופה הזו, ותקופות אחרות בשנה, למשהו שיקנה מקום של קבע בתוכינו, ויהפוך להיות חלק מאיתו גם כשנהיה בצד השני של לוח השנה?
פרשת כי תבוא פותחת באירוע שמח במיוחד "כי תבא אל הארץ" לאחר מסע ארוך, סוף סוף יש לנו נחלה משלנו, נטיעות ופירות שגידלנו, וה' מצוה אותנו, להקריב את תחושות השמחה העצומות האלה, לה' ביכורים. והפרשה מסתיימת בקללות קשות, כסמל ל "תכלה שנה וקללותיה". אך פרשה אחת מפרידה, בין הברכה לקללה, בין השמחה "בטנא הביכורים", לקללה של "ארור טנאך.." – "והיה בעברכם את הירדן.. והקמת לך אבנים גדולות.. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" ומפרש רש"י את המילים באר היטב: "בשבעים לשון". מדוע יש צורך לכתוב את התורה דוקא מיד בכניסה לארץ? מדוע דוקא על אבנים ולא על קלף? ומדוע בשבעים לשון?
תחושת השמחה בכניסה לארץ יכולה ליצור אופוריה, שכך ישאר תמיד. מציאות קיצונית לטובה או לרעה, לא משאירה מקום לדמיון שאולי יבואו ימים קשים מאלה.. ימים בהם האדם, במקום לעלות "מעלה מעלה" הוא ירד "מטה מטה", במקום לשמוח בארץ ובגידוליה, הוא יענש על כך "שלא עבד את ה' בשמחה.." האוירה האלולית תעלם, ודפי לוח השנה יתלשו ויתפוגגו.. ויש רק צורה אחת לשמר את רשמי התקופה, לזמנים אחרים: לכתוב את התורה על אבן, ולהקים מצבה. לקרקע את ההתעוררות למשהו קבוע, יציב וחזק, אך משהו שנצליח להבין, ולשמור, גם כשנדבר בשפה אחרת.. גם כשהשיח מסביבינו יהיה שונה.. לא להשאיר את ההתעוררות באויר, ולסמוך על הזכרון האנושי שישלוף אותה כנצטרך, אלא לכתוב אותה על אבן, לסמן אבני דרך, ולהקים מצבות קטנות, של קבלות טובות, שיזכירו לנו גם אי שם, בעוד כמה חודשים, "שהיום הזה נהית לעם" – "בכל יום יהיו בעינך כאילו היום באת עמו בברית". וכדברי הנביא ישעיה בהפטרת השבוע: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם" שנעלמת וחוזרת, לוקה ומתחדשת, אלא "והיה לך ה' לאור עולם"
(הרב אברהם רינת)