סוד הביכורים
הבעת תודה היא חלק מתרגול רוחני. היא פותחת את הלב ומפעילה מרכזי רגשות חיוביים במוח. תרגול קבוע של הכרת תודה יכול לשנות את הדרך של נוירונים במוח ולתעל אותם לתוך דפוס חשיבה חיובי יותר. מה שיאפשר לנו לפתח תצוגה גדולה ורחבה של חיינו.
הכרת תודה היא רגש של חיבור שמזכיר לנו שאנו חלק מיקום גדול יותר.
תחילת פרשת 'כי תבוא' עוסקת במצוות הבאת הביכורים: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
בזמן שבית המקדש היה קיים, כל יהודי שהיו במטעיו גידולים משבעת המינים, חלה עליו המצווה לסמן את הפירות הראשונים שביכרו, ולשאת אותם לבית המקדש בירושלים. שם היה נותן את הפירות לכהן ואומר את 'מקרא ביכורים' — מילות שבח ותודה לה' יתברך על שזיכה אותו לשבת בארץ ישראל ולזכות בקיום מצווה זו.
אולם הדבר דורש הסבר: וכי זקוק הקב"ה לפירות שלנו, עד כדי ציווי לשאת אותם ממרחק ולהביאם לבית המקדש? ומדוע דווקא המצווה על הפירות הראשונים, וכי לא היה עדיף להמתין לפירות המאוחרים שהם על פי רוב גם המובחרים יותר??
אולם מסר חינוכי גדול טמון בדבר. הנה עמל וטורח החקלאי לטפח את גידוליו במשך כל השנה, כדי לקבל יבול איכותי. בוקר אחד יוצא הוא למטה העצים ורואה תאנה שביכרה. כמה הוא שמח ואוהב את הפרי הראשון שצץ וצומח ומתפתח לאיטו. אך במקום ששמחה זו תשמש מקור לגאווה עצמית על כך שהצליח במשימתו, הוא מנתב את השמחה להודיה לה' על חסדו הגדול שהיטיב איתו, ונתן לו כוח לעשות את החיל הזה. לכן הוא מסמן את הפרי הראשון ומכריז: זה לכבוד ה', את זה אביא לבית המקדש שבירושלים! בכך הוא מרומם אל הקודש את כל העמל והטורח שלו במשך כל השנה, ומטמיע בקרבו את גדולתו וטובו של ה' יתברך.
מצווה זו של הבאת הביכורים, מצטרפת לשורה של מצוות הדורשות ליטול את התוצר הראשוני ולהקדישו לה'. כך, למשל, מצוות פדיון הבכור ופטר חמור, ומעין אלו מצוות הפרשת חלה מהעיסה ותרומות ומעשרות טרם האכילה. המכנה המשותף לכולם הוא אחד — לפני שניקח משהו לעצמינו ממעשי ידינו, אנו מקדשים את התוצר הראשוני או לפחות את ההפרשה הראשונית, ונותנים אותו לכבוד ה'. בכך מבטאים אנו את אהבתנו לה' יתברך, ומגלים דעתנו כי ללא חסד ה' עלינו לא היינו מסוגלים להגיע לתוצאות הללו.
להבדיל, הדבר דומה לסיפור שסיפר אחד מחכמי האומות ואמר בגעגועים, עד כמה הוא עורג וכָמֵהַּ לאותה תחושה טהורה ונפלאה שהיתה לו בהיותו ילד קטן, והרהר מה יוכל לעשות כדי לבטא את אהבתו לבורא העולם, עד שלקח את המשחק האהוב עליו ביותר והשליכו למדורה באומרו: "אלוקים, את היקר לי מכל אני נותן ומקריב עבורך!".
אולם הקב"ה אינו חפץ בשריפה חסרת תועלת. הוא גילה לנו בתורה אילו פעולות פועלות בממד הרוחני של הבריאה לתועלת האדם והעולם כולו. כאשר האדם מבטא באמצעות ביצוע הוראות אלה את אהבתו לבוראו, כאשר מקריב הוא משלו ומעצמו למענו, מחבר הוא את עצמו בכך לאלוקיו, מתעלה באישיות הרוחנית, ומוריד שפע רב לעצמו ולכל העולם. אדם זה, החי על פי האמת ומחובר לאלוקיו, הוא המאושר עלי אדמות.
אלא שהדבר דורש תחילה הקרבה עצמית מתוך ענווה לפני מי שאמר והיה העולם. שכן ללא עבודה פנימית, האדם החי בעולם החומרי סבור בטבעיות שאת הדרך לעונג והנאה הוא עצמו יודע, על פי כמות התאוות החומריות שישיג. בעוד האמת היא שעל כל הקרבה שמקריב לבוראו, על כל שינוי שמחולל הוא בחייו כדי לזכות ללכת בדרך התורה האלוקית, מרוויח הוא כפל כפליים, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. שהרי מי כמו הבורא יודע היטב מה טוב באמת לנברא.
(נערך ומוגש ע"י דניאל באבאייב מדברי הרב זמיר כהן שליט"א ומוקדש ב"ה להכרת הטוב ולהודייה לקדוש ברוך הוא על הכל!)