אמת אחת – רק בשני עדים
בפרשתינו מצווה התורה להכריע את הדין רק באמצעות עדותם של שני עדים כשרים, ככתוב: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא. עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר ! ". יתרה מכך, גם כאשר כל הנסיבות והסימנים מצביעים בבירור על העובדה כי פלוני ביצע פשע, ההלכה היהודית קובעת כי אין להרשיעו ללא שני עדים. ואכן, מאז ומעולם הקפידו כל בתי הדין האמונים על חוקי התורה לפסוק משפט על פי חוק יסודי זה.
אולם כידוע, הלכה זו עומדת בניגוד גמור למקובל היום בבתי המשפט הממשלתיים בארץ ובעולם החורצים דין על פי עדותו של עד אחד (אפילו הוא 'עד מדינה', המשוחד מהתמורה שיקבל). להצדקת דרכם, טוענים משפטנים מערביים וישראלים כי אין סיבה לא לסמוך על עדותו של עד ראיה אחד, לאחר חקירתו כראוי, כמובן, שהרי עומדת בפנינו עדות אמינה שנבדקה היטב. ובפרט שלעיתים עד הראיה הבודד הוא היחיד אשר יכול לספר את אשר התרחש בזירת הפשע, ולהוציא את הצדק לאור.
כרגיל במקרים כאלה, ישנם משפטנים המביטים בהתנשאות על ההוראה הברורה בתורה שלא לסמוך על עדותו של אדם אחד, ובטוחים הם בעצמם כי נבונים הם דיים כדי להבחין בעת חקירת העד אם הוא דובר אמת או שקר, גם מבלי להזדקק לעדותו של אדם נוסף שיאשר את דבריו.
אולם על דבר אחד הם לא חשבו: שהעד עצמו עלול להיות משוכנע כי הוא דובר אמת, גם במקרה בו המציאות היתה שונה לחלוטין.
עם התקדמות מחקרי המוח בזמנינו מתברר כי הזיכרון שבמוח איננו פועל כסרט צילום שניתן להעלותו ולהפעילו לצפייה חוזרת כפי שהיו החוקרים סבורים עד כה, אלא עם הזמן עלול המוח, שממשיך לקלוט מידע, לשלב בזיכרון האירוע פרטים שלא היו ולא נבראו, או שאירעו במקומות ובזמנים
אחרים ואינם קשורים כלל לעניין. והתוצאה: העד מדווח ומעיד בבית המשפט מתוך הזיכרון 'האמיתי' כביכול,
מפרט פרטים מלאים ומשרטט תמונה שלימה שעיקריה בלתי נכונים בעליל. וזאת, יש להדגיש, גם כשאין לו כל כוונת זדון. תהליך זה מכונה בפי החוקרים בשם "זיהום הזיכרון", משום העובדה שהמוח מכניס למאגרי הזיכרון פרטי מידע שגוי, או מידע שאינו רלוונטי, אשר בהמשך הוא מזהה אותם כהתרחשויות ועובדות 'אמיתיות' שהאדם היה כביכול עד להן, וכפי שמורחב בספר 'המהפך 4' (הרב זמיר כהן) בפרק 'זכרונות כוזבים'.
אולם כאשר נוהגים על פי משפט תורה — לחקור שני עדים כל אחד בפני עצמו, ע"י בחינה והשוואת עדותם, ורק לאחר מכן חורצים הדיינים את הדין, אכן מתקבל דין אמת. שהרי ברור שזיכרונם של שני עדים לא יבגוד בהם בדיוק באותו כיוון ויצייר את אותו ציור, שכן מוחו של כל אדם מלא בפרטים הייחודיים רק לו. לכל אדם דרך הסתכלות שונה, והשפעת נתונים חדשים על דעתו וממילא על עדותו, תהיה בצורה המיוחדת לו דווקא. רק כך ניתן להגיע לדין אמת לאמיתו, מתוך ביטחון מרבי כי אדם חף מפשע לא יורשע.
והרי זה מוסר השכל לכל אדם, לקבל את עמדת התורה גם במה שסיבתו אינה מובנת לו, עוד בטרם יבואו מחקרים המגלים את עומק הבנת התורה בנבכי נפש האדם. וזהו סודם של ישראל שלא חששו להכריז מיד: 'נעשה ונשמע!' שהרי הוראות הבורא בתורתו אינן כהוראות בני אדם חכמים, שעם כל חכמתם יש לחשוש שמא נפלה טעות במסקנתם. אלא וודאי כל הוראותיו אמת מוחלטת, וכל המשתית עליהן את אורחות חייו מיטיב לעצמו בוודאות גמורה הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
(מובא ע"י דניאל באבאייב מדברי הרב זמיר כהן שליט"א ומוקדש ב"ה לגאולת עם ישראל השלימה בקרוב – "השיבה שופטינו כבראשונה" ו"חדש ימינו כקדם")