"חזון האבלות"
ספר דברים ברובו חוזר על מעשים, אירועים, ומצוות, הכתובים בספרים שקדמו לו. בחזרה זו, "הואיל משה" רבינו לפני מיתתו לחזור ולבאר שוב את מצוות התורה, לבקשת בני ישראל. אך משום מה ספר זה מתחיל בתוכחה נסתרת, אך נוקבת, אל בני ישראל על כל אותם זמנים שלא נהגו כשורה. ניתן לכתוב ספר שלם על "כיצד ומתי ראוי להוכיח" בעקבות תוכחה זו, אך השאלה הבסיסית בפתיחה היא, מדוע משה רבינו פותח בתוכחה לפני שחוזר ומלמדם שוב, מה בין תוכחה ללמידה..?
השבת מכונה "שבת חזון", בעקבות ההפטרה הנקראת באופן קבוע לפני תשעה באב. המילה חזון בשפתינו מסמלת ראיה עתידית רבת תוכן ומשמעות, וראיה בעלת השלכות נרחבות. מדוע תוכחת ישעיהו על אנשי יהודה וירושלים נקראית חזון? "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן.. הוי גוי חוטא עם כבד עוון.." הלזה יקרא חזון??
הרמב"ן בתחילת הפרשה מבאר את סיבת תוכחתו של משה:
"וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה המרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים וזה להודיע חסדיו עמהם [..] ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם [..] ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו"
התוכחה היא אכן "חזון" רב משמעות. אם אנחנו חיים וקיימים ושומעים את התוכחה, ולא אבדנו בעקבות חטאינו, יש כאן תקווה שהכל ישוב לקדמותו, יש כאן בשורה אמיתית.. הקב"ה קורא לנו "לכו נא ונוכחה" בואו ותביטו אל המציאות הזו שאני מוכיח אתכם, אני נותן בכם אמון, אני ממשיך לנפוח בכם נשימה אחר נשימה על אף הכל, משום שאני בטוח ש: "שחטאיכם האדומים כשני, כשלג ילבינו" משום שאם לא כן, לא היה סיבה להמשיך את קיומו של עם שסרח..
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה, לא נאמר יזכה ויראה.. אלא כבר עכשיו בעודנו בעומק אבילותו, היא היא, השלב הראשון בבניין ירושלים, היא ההוכחה שאין בית המקדש נשכח מן הלב כאדם שהלך לעולמו, אלא זיכרון חי ששמור רק למה שעוד ישוב. ועל חזון משמעותי זה "שישו איתה משוש [..] גם כשאתם עדיין מתאבלים עליה"
(הרב אברהם רינת)