סמל השלום והאהבה בעם
חשיבותו של השלום והאהבה בין אדם לחבירו, הביאה את חז"ל לשבח את אהרון, הכהן הגדול, על פעילותו הרבה בסילוק ריב ושנאה מבין אדם לחברו, ובהשכנת שלום בין איש לאשתו, נוסף ללימוד התורה להמוני עם ישראל ועבודתו במשכן.
בהשכנת השלום שלו, כמו בשיג ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרון הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה בפרשתינו, שכשמת אהרון לא היה האבל רק אבל של יחידים, או של רוב העם, אלא של העם כולו: "…וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."
אכן, אפשר להבין לליבם. האיש היה אהוד על ההמונים. למרות רום מעלתו – שני להנהגה – מעורב היה עם הבריות, יורד אל אוהליהם, חי את חייהם ומלמדם, את האומנות החשובה ביותר לחיים מתוקנים: את אומנות הוויתור. וכאשר חז"ל מעלים על נס את דמותו, נעשה הדבר, כדי שנזדהה עמו ונתנהג כמוהו. ופירטו את מעשיו:
"שני בני אדם, שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרון וישב לו אצל אחד מהם אמר לו: בני, ראה! חברך מהו עושה מטרף את לבו (אכול צער) וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי! האיך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו(שהרגזתי אותו חינם)
הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה(כעס) מלבו. והולך אהרון ויושב אצל האחר ואומר לו כעניין הזה… כשפגשו זה בזה(שני היריבים מאתמול), גפפו ונשקו זה לזה".
בדרכו זו הפך אהרון לסמל השלום והאהבה בעם. הוא ראה במעשיו אלו את יעודו. מה פלא, כי זכה לכהונה, שמטרתה לכפר על עוונות בית ישראל ולשים שלום בינם לבין האלוקים. אהבתו את העם היתה אהבת אמת, מה פלא, כי העם השיב לו אהבה.
קורא השורות, השואף לגדולות, ואומר בליבו " מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי…." – והפעם למעשי אהרון – הוא יכול להגשים את פעליו של אהרון גם בין איש לאשתו, בין שכנים או קרובים וגם בביתו , שהרי אם גדול הוא השלום, עד שהתיר הקב"ה למחוק את שמו (בפרשת סוטה) כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, חשוב שיעשה זאת כל אחד מאתנו בביתו שלו. ובכך יכולים אנו ליישם את דרכו של אהרון לקדם את השלום באמצעות אמירות התואמות של הזולת — וזאת ללא הגבלה, כל יום וכל רגע.
(מעובד ומובא ע"י דניאל באבאייב מדברי הרב משה גרילק שליט"א והרב שמחה כהן שליט"א. מוקדש ב"ה לשלימות הפרטית והכללית ולגאולה הקרובה של עם ישראל)