על השתיקה
פרשת השבוע עוסקת בנושא החם ביותר ביחסים הבין אישיים, המחלוקת! תחום שפוגע בכל חלקה טובה, בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין חבר לקהילתו, בין עדות, מפלגות, רבנים, וישיבות. וכל צד בטוח בצדקת דרכו, ונלחם כדי להוכיח זאת. והשאלה הנשאלת בכל מחלוקת שכזו: כיצד אני יכול לדעת מי באמת צודק? הרי גם אם נבחן את מחלוקתו של קרח על משה ואהרן, כמאתים וחמישים ראשי סנהדראות חברו לקרח, וטעו בטעותו, אז איך אני אדע למי לחבור?
ישנו אדם אחד שלא מגיב לכל אורך תיאור המחלוקת בפרשה. ואל תחשבו שהוא היה שולי בסיפור הכואב הזה, הוא היה אחד "השחקנים" המרכזיים בפרשה, יתכן ואף יותר ממשה רבינו. ואף על פי כן קולו לא נשמע. שום תגובת נגד, דעה שונה, הבעת צער.. קרח לא ערער על תפקידו של משה כדברי רש"י "אם לקחת אתה מלכות לא היה לברר לאחיך כהונה" המיקוד היה דוקא על כהונתו של אהרן, ששותק לאורך כל הדרך..
התנהגותו האצילית של אהרן, יש בה רווח כפול. קשה מאוד לחלוק על צד לא דומיננטי, מול מישהו שאינו מגיב. אין מי שילבה את האש, אי אפשר "להתקדם" כך. בנוסף שתיקה זו מגלה לכל הצופים המבולבלים מהצד, מי באמת צודק בוו\יכוח זה. בגמרא במסכת קידושין מובא, שבני ארץ ישראל כשהיו שני אנשים מתקוטטים ביניהם, היו בודקים מי שותק ראשון, ועליו היו אומרים: "הוא מיוחס יותר" על אף הנטיה להקשיב ולהתמודד מול הצד הדומיננטי, "הבלגניסט", דוקא הצד האנמי, השותק, שאולי נראה מסכן, הוא הצודק, ואיליו צריכים לחבור.
חלקה השני של הפרשה עוסק במתנות כהונה, והפרשת תרומות ומעשרות. החלק אותו אנו צריכים לתת לכהנים והלווים תחת עבודתם. גם בפעולה זו אדם מרגיש שהוא מפסיד ונחסר בעקבות תרומתו, והתורה מבטיחה "עשר תעשר – עשר כדי שתתעשר", ודוקא בעקבות פיזור זה ה' מבטיח "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"
בעולם שכל אדם מגיב בכל נושא, כל כתבה מלאה באין ספור תגובות חסרות גבולות. בתקשורת כתובה, בה כל הודעה ממתינה לתגובה, וכל תגובה לתגובה נוספת, צריכים אנו לנקוט בדרכו של אהרן שידע "לדבר" כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, אך גדולתו היתה בעיקר ביכולת לשתוק ברגעים בו אף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעשות זאת. ובעולם של "חסכון לכל ילד" וצבירת הון "כעוגן" אישי, צריכים לזכור שיש דברים שפועלים אחרת. כמאמר אנשי ארץ ישראל "מילה בסלע שתיקותא בתרי" משום שמעלת "השתיקה" כפולה ממעלת "המילה" – ורווחי יותר מן "החסכון" הוא דווקא "המעשר והתרומה".
(הרב אברהם רינת)