"התרסקות כלפי מעלה"
במפגש המיוחד שהתקיים השבוע, לזכרו של גדליה ברגר ז"ל, העלו בני המשפחה, וחברים, זכרונות מדמותו. כל אחד מהמבט שלו, ובסגנונו האישי. נתבקשתי לומר דבר תורה, שתוכנו "תועלת לנשמת הנפטר" כלומר, מה אנחנו יכולים לעשות עבור נשמת קרובינו ז"ל, מעבר ללספר עליהם ועל פועלם.
בפרשת בהעלותך הכל נע, הכל זז לאן שהוא.. אהרן מעלה את הנרות כלפי מעלה, עם ישראל נע קדימה מהר סיני, כתינוק הבורח מבית הספר שאינו מעריך את התועלת שבקושי, ומחשש שינתנו להם מצוות נוספות. המתאוננים רוצים לחזור אחורה, לקישואים והאבטחים שאכלו במצרים "חנם". הלווים מונפים אל על, הענן יורד ועולה, המן יורד למטה.. והאנשים שבזכותם יש לנו "פסח שני" לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא.. משום שהיו בדרך..
אך לקראת סוף הפרשה לפתע הכל נעמד. "והעם לא נסע עד האסף מרים" עם שלם ממתין לרפואת צרעתה של מרים הנביאה, שדיברה על אחיה, משה. זכתה היא לכבוד הגדול הזה, כשכר לאותם רגעים שהתעכבה בדאגה למשה רבינו כשהושלך ליאור, בשביל אותה אמונה תמימה שהשלכה הזו לא תסתיים במוות, זכתה שכל העם המתין לה שבעה ימים. אך מה המשמעות של עצירה זו? איזה מסר חיובי – אקטיבי ניתן ללמוד מההעדר של פעילות? מהמתנה בעלמא?
בגמרא מובא שמצורע חשוב כמת. בספר דברי הימים, מרים שלאחר הצרעת מתוארת כאשה חדשה, שמה אפרת ולא מרים, וכלב בן חצרון בעלה, נושא אותה מחדש לאשה. ההבדל המהותי בין חי למת, הוא היכולת לנוע. היכולת לשנות, לקדם, להשתפר. האפשרות לראות היכן אני רוצה להיות, לסמן מטרה, ולנוע אליה. וכדברי רבי יעקב במסכת אבות "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא" משום ש-מה שניתן לעשות כאן בשעה אחת בלבד, אי אפשר לעשות "שם" לעולם!
המתנת העם באה כדי להמחיש שכל תנועה, שלילית או חיובית, המתוארת בפרשה, היא הוכחה לחיים! עצירה מלכת מתרחשת רק באירועי מוות. אנחנו לא צריכים לחשוש מלנוע, גם במחיר הטעות, כי מי שלא עושה אמנם לא טועה, אך גם לא מגיע..
בהפטרת "רוני ושמחי בת ציון" הקב"ה מבטיח לזכריה, דבר שרק אנחנו, בני האדם, יכולים ליישמו, ואפי' מלאכי השרת אין להם חלק בו: "ונתתי לך מהלכים, בין העומדים האלה" המלאכים נקראים "עומדים", משום שהיכן שהוא נוצרו שם הוא ישארו.. אבל את, בת ציון.. יכולה "לרון ולשמוח" כי רק לנו יש את האפשרות ללכת…
(הרב אברהם רינת)