משמעות כפולה בספירת העומר
א.
הספירה הירחית – מניין החודשים למולד הלבנה – מבדילה את הספירה היהודית מתרבות מצרים העתיקה וממשיכתה (בעניין זה ולא רק בו) – התרבות הנוצרית. עיבור השנה וההקפדה על הצמדת החודשים לעונות השנה (ניסן בחודש האביב וחג האסיף בתקופת השנה), מבדילה את מניין הזמן על פי התורה, מן הספירה הבבלית העתיקה וממשיכתה – תרבות האיסלם. מיזוגן של הספירה הירחית (מולד הלבנה) והשמשית (עונות השנה) לשיטת מניין אחת, וכן משמעותם הכפולה של החגים (פסח – יציאת מצרים ואביב; שבועות – מתן תורה וקציר; סוכות – ההליכה במדבר והאסיף), הם יסוד חשוב בהבנת פרשת המועדות המורכבת והכפולה לעיתים בויקרא כ"ג.
נדמה שהמסר העיקרי ביסוד זה, הוא חיבורו של הזמן היציב, המבטא את מהלך הטבע הקבוע והשגרתי ובא לידי ביטוי בעונות השנה החוזרות על עצמן; עם הזמן התוסס והמשתנה, המבטא את מהלך ההסטוריה בו מלכויות העולם עולות ויורדות ובא לידי ביטוי בלבנה הנגלית והנכסית. חיבורם של שני זמנים אלו לאחד – חיבור המהלך הטבעי וההסטורי – הוא בשורת האמונה היהודית. אנו מאמינים, שבורא שמים וארץ הוא זה שהוציא את ישראל ממצרים, ושבורא הטבע הוא זה השולט בהסטוריה וברצונם של בני האדם.
ב.
הקפדה גדולה הקפידה התורה על הצמדת זכרונו של האירוע החד-פעמי של יציאת מצרים, לאירוע השגרתי המתחדש בכל שנה – חידוש העבודה החקלאית השנתית: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב (= בישול השעורה העומדת בקמותיה) וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, א').
במשך כמחצית השנה, מסוכות ועד הפסח, האדם הוא בבחינת עבד לאדמתו. הוא אינו אלא חורש ומסקל, זורע ומשקה, ופירות איננו רואה. רק בפרוס חודש האביב, עובר האיכר מלהיות 'זורע בדמעה' להיות 'קוצר ברינה'. רק אז הוא הופך לאדון לאדמתו, המוציא את לחמו ממנה. לפיכך, בסמוך לחירותו מעבדות מצרים חווה עובד האדמה את חירותו מעבדות אדמתו. בכך מציין האדם שיציאת מצרים היא אם לכל החירויות.
ג.
ומכאן – לספירת חמישים הימים.
על-פי הפשט, קשורה ספירה זו אך ורק במחזור החקלאי. כל כולה לא באה, אלא לציין את הימים שבין הקרבת מנחת השעורים (מנחת העומר, המתירה את החדש במדינה בט"ז בניסן) לבין הקרבת המנחה החדשה (מנחת החיטים, שתי הלחם, המתירות את החדש במקדש ביום הביכורים). חמישים ימים אלו הם בעיקרם קציר שעורים, המוקדם לקציר החיטים המתחיל בחג השבועות – ביכורי קציר חיטים. ספירה זו, שחז"ל המשילוה לספירת כלה הנכנסת לחופתה, מציינת את הציפיות שיש לאיכר מאדמתו, שלא הוציאה לו אלא את יבול השעורים, שהוא יבול שאינו משובח ועיקרו מאכל בהמה.
נדמיין לעצמנו את האיכר עומד בימים אלו ומייחל לעיקר תבואתה של אדמתו, למיניה המשובחים, לחיטה ואחריה לגפן, לתאנה ולרימון, לדבש ולשמן. עומד הוא ומייחל לתבואה שתותר במקדש בחג השבועות, כשם שהכלה אינה מסתפקת בקשר הראשוני שיצר עימה בן זוגה – קשר הקידושין – והיא סופרת ומייחלת לקשר הנישואין שיגמור בה את הקניין ויכניסנה תחת כנפי בעלה. כל יום וכל שבוע שעובר, מברך עובד האדמה את א-להיו שהחייהו וקיימו לקראת היום המיוחל, בנחלה שנתן לו בארץ שנשבע לאבותיו.
ד.
אולם, כאשר המשילו חז"ל את ספירת העומר לספירת כלה הנכנסת לחופתה, כיוונו בעיקר לעניין אחר – לחלק ההיסטורי שבחגים.
את יציאת מצרים ראו חז"ל כאירוסין בין הקב"ה לרעייתו – כנסת ישראל – כפי שעולה מן המשל בשיר השירים, וכפי העולה מנבואתו הראשונה של ירמיהו על 'חסד הנעורים ואהבת הכלולות'. לעומת זאת, את עמידתם של ישראל בתחתית הר סיני לקבל את התורה, רואים חז"ל ככניסתה של הרעיה תחת כנפי דודה לקשר הנישואין. בתווך – תקנו חז"ל ספירה קצרת רוח של הכלה, החשה בעת יציאת מצרים שהקשר עדיין איננו שלם, כמנחת שעורים המתירה תבואת חולין כלבד. הכלה עדיין מייחלת ומצפה לביכורי החיטים – להיתר תבואה במקדש – לקשר השלם – למתן תורה. כנסת ישראל מצפה בימים אלו, שלחם עוני, הנאכל בחיפזון ההליכה במדבר, יהפוך ללחם עשירים – החמץ של שתי הלחם הנאפה בנחת בחג מתן תורה.
ה.
אם נעיין בפסוקים, נגלה שיש קשר בין הקרבת מנחת האביב וספירת העומר שבעקבותיה, לכנסת ישראל הנכנסת לחופתה מיציאת מצרים עד למעמד הר סיני. שהרי, לא מצינו מנחת שעורים אלא בעומר ובמנחת סוטה, וכן לא מצינו מים המשנים טעמם מכח השלכת שם ה' לתוכם אלא במי מרה שהיו בהם ישראל בין פסח לעצרת ובמי סוטה. הרי, שימי ההליכה מיציאת מצרים ועד מעמד הר סיני, היו ימי מבחן לנאמנותה של הרעיה הארוסה כלפי דודה – האם נטמאה בטומאת מצרים עד כדי כך שאין היא ראויה יותר לאישה אם לאו.
כשם שהפכו המים המרים למי שתיה במרה, כך מעידה מנחת השעורים בכל שנה שלא לחופש של הפקרות יצאה כנסת ישראל ביציאת מצרים, אלא לחופש של "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ השיחה הופיעה בדף-קשר 181, נערכה ע"י שאול ברט ולא עברה את ביקורת הרב(