"זה הקטן גדול!"
המילה הראשונה בפרשה זו, כתובה בספרי התורה בצורה שונה: ויקרא האות האחרונה קטנה מחברותיה. שאלות רבות ניתן לשאול על שינוי זה: מדוע דוקא א'? מדוע דוקא האות האחרונה? ומדוע קטנה, ולא גדולה יותר?
גיל ההתבגרות מגיע, השלב בו אנחנו הופכים לעצמאים, מקבלי החלטות, ומתחילים לנהל את המערכות בכוחות עצמינו. זהו תחילתו של חומש ויקרא. במהלך חומש שמות הקב"ה מילא את כל החלל, קרע לנו את הים, הביא לנו את האוכל, הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו את התורה. היינו כגמול עלי אמו. התפנית מתרחשת בבנית המשכן, בו כביכול לקב"ה יש בית "תחום". והמרחב הפתוח "נתן לבני אדם" לעבוד, להקריב, ולגדול.
כדי לאפשר גדילה, הקב"ה כביכול מצמצם את עצמו, למענינו. הוא מקטין את זהותו כ-אלופו של עולם" כדי לפתח את ה-אני שלנו. הוא מעביר את הראשית שלו, לסוף, כדי לתת מקום לתחילתה של דרכו של האדם.
החשש הגדול במציאות זו היא: שהאדם עלול לחשוב שהוא באמת מנהל את המערכת. הוא עלול לדמיין שהוא שומע בת קול מהשמים, שקוראת לו לעשות את הדברים המזעזעים ביותר עלי אדמות. הוא עלול לשכוח את מי שפינה את מקומו, בעבורו, עבור בול עץ שאותו הוא בחר לעבוד. וכלשונו של הנביא ישעיהו בהפטרת השבוע, כשהוא מתאר את המציאות הלא הגיונית הזו: "ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמור, חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על על גחליו לחם, אצלה בשר ואכל, ויתרו לתועבה אעשה לבול עת אסגוד"
בשביל כך אנו צריכים להלך במידותיו שלו, ולדעת את מקומינו. ללמוד להקטין את "האני" שלי כדי להחזיר את המציאות לשפיות. לדעת שבכך שאנחנו "מקטינים", אנחנו "גדלים". כשאנחנו מצמצמים את עצמינו ומאפשרים לאחרים, אנחנו יוצרים מציאות חדשה. כשאנחנו "מקריבים" מעצמינו אנחנו לא "הורגים" אנחנו "מעלים קרבן".
השבוע בעז"ה נחגוג "חלאקה" לבנינו ישי. בהשראת שלב משמעותי זה, הבחנתי שכל שלב גדילה ביהדות אנחנו מסירים.. מסירים ערלה, מסירים שיער, מעניקים טבעת. יש לכך משמעות רבה, אתה רוצה לגדול? אתה רוצה לעבור שלב? אתה צריך להקטין את עצמך במשהו ! ההתקדמות לא נמדדת בתואר החדש "שקיבלת" אלא דוקא במה "שנתת". משום שזה "הקטן" הופך אותך "לגדול".
(הרב אברהם רינת)