פסח ושבועות – חיפזון ומתינות
בפסח יצאנו בחיפזון, עם ישראל עזב את ארץ מצרים בבהלה ורץ למדבר. בחג שבועות עוצרים [עצרת מלשון לעצור] את המרוץ, ובמתינות ובישוב הדעת מקבלים את התורה.
לכן בפסח אוכלים מצה הנאפית בחיפזון, ובשבועות מקריבים קרבן המכיל בתוכו חמץ, הנאפה לאט ובמתינות.
כאשר נמצאים במצרים במקום הטומאה – מי שבורח באיטיות ובמתינות ייחשב לחוטא. מכיוון שמטומאה יש לברוח במהירות, כמו שבורחים מאש. לכן בפסח, שעם ישראל עסק בבריחה מהטומאה, המתינות שלילית ומעידה על אדישות ויחס סובלני כלפי הרע והטומאה של תרבות מצרים.
אבל כאשר נמצאים בתוך הקודש [ולא עסוקים בבריחה מהטומאה] – המתינות הופכת להיות חיובית ורצויה, כמו שאסור לרוץ בבית הכנסת אלא יש ללכת בנחת, וכך נפסק בקיצור שולחן ערוך: "מצווה לרוץ כשהולך לבית הכנסת או לבית המדרש או לשאר מצוות.. אבל בתוך בית הכנסת ובתוך בית המדרש אסור לרוץ". לכן בשבועות, כשאנו נמצאים כבר בתוך עולמה הקסום של הקדושה יש לשלב את החמץ המתון ולקבל את התורה ביישוב הדעת ובסבלנות רגועה.
שנזכה לדעת מתי להזדרז ומתי לפעול במתינות!
(נשלח ע"י אהרון שטראוס)