בסוף פרשת שלח ניתנת המצווה לציצית וכבר בפרשת קורח מגלה לנו המדרש מחלוקת לגבי הציצית:
"מה עשה (קורח)? עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות… והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשחק עליו – אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!" (תנחומא ריש קרח).
קרח מנסה לקדם את התפיסה שאומרת כי "כל העדה כולם קדושים" – כאותה טלית שכולה תכלת , ומתוך כך הוא טוען אין צורך במנהיג המתנשא על עם שכולו קדוש, כאותו פתיל תכלת שאין צורך בו בטלית שכולה תכלת.
טענתו של קרח, מושתתת על שתי הנחות: א. הקהל כולו קדוש. ב. כאשר הקהל קדוש, אין צורך במנהיג
משה מפריך את שתי ההנחות:
ראשית, עדיין לא כל העדה כולם קדושים: "בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש". דווקא קורח שחשב עצמו קדוש, הסתבר שהוא הרשע. נס פתיחת הארץ את פיה מקעקע את ההנחה הראשונה שכל העדה קדושים.
את ההנחה השניה מפריך נס המטה.שנים עשר מטות השווים בצורתם, השלמים ללא דופי או פגם, קובצו יחד, אך לפתע, פורח ועולה מטהו של אהרן. אכן, גם במצב שכולם קדושים ואין מטה פגום או מושלם מחברו, מוצאים אנו שפורח ועולה מנהיג בחיר ה' המורם מעם.
לא כל המתעטף בטלית שכולה תכלת הינו קדוש.
הרוצה להתקדש, יקיים את דברי הפסוק כלשונם: "ונתנו על הכנף פתיל תכלת… למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", ורק אחר כך – "והייתם קדושים לא-לקיכם".
(מתוך אתר ישיבת הר עציון)
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.