הפסיכולוגיה של הקנאה
עשרת הדיברות נחתמים באיסור לחמוד: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."
יש להבין, מאחר והתורה פירטה את סוגי החימוד – מבית ועד רכוש נייד – מדוע סיימה במילים " וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶך"? הלא העיקרון ברור ומובן היטב מהפירוט הכתוב עד כה.
אולם התורה באה לייעץ לאדם בדרך רמז, כיצד יתגבר על החמדה הטבעית הצפה בו מאליה, כאשר הוא רואה דבר טוב ביד זולתו. שהנה לכל אדם יש מעלה שאין בחברו, כגון: אם אדם זה קיבל חוכמה נפלאה אך אינו נאה במראהו, חברו, לעומתו, נאה ואינו חכם. וזה שהוא חכם ונאה, אפשר שאינו בריא או שלא זכה להיפקד בילדים או שאין לו ממון או שסובל הוא מצרה אחרת. שהרי אין אדם מושלם בכל, ומה שיש לזה אין לזה.
אולם דרכו של אדם למקד את מבטו רק בטוב שביד חברו והוא מקנא בו וחומדו לעצמו, מבלי להתבונן שכנגד מעלה זו שביד חברו, סובל הוא החבר מבעיה שאינה קיימת אצל החומד. אם היו שואלים את החומד האם מוכן אתה לקבל את "כֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", את הטוב ואת הרע, את ממונו ואת מחלתו ח"ו, היה מיד מסרב בתוקף. לפיכך אמרה התורה: "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וכו', וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." לפי שעל ידי התבוננות זו תימלט ממחשבת החמדה.
ר' אברהם אבן-עזרא מחדש, כי איסור 'לא תחמוד' אינו איסור הבא מדרך ארץ, שאין ראוי לאדם ו'לא יפה' שהוא חומד מה שיש לחברו. שאם מצד זה, הלא נורמאלי הדבר שמתוך אהבתו הטבעית את עצמו, חומד את מה שביד זולתו ורוצה שיהיה לו כל טוב. אלא יסוד האיסור הוא משום פגם באמונה." שהרי אדם הנותן אמון בה' יתברך, ומתוך אמונתו חי בהבנה ברורה. כי ה' נתן אשה מיוחדת זו או בית מפואר זה לזולתו, משום שעל פי דרכי ההנהגה שמנהיג את העולם בחוכמתו הגדולה, זהו הטוב והראוי ביותר על פי האמת האלוקית המוחלטת, גם מצד החשבון הפרטי הנכון לחברו מצד עצמו, וגם כחלק מהחשבון הכללי הנכון לכל העולם, אינו בא מראש לידי חימוד. נמצאנו למדים, שהחיסרון בחמדה הוא חיסרון באמונה, ולא רק חיסרון במידת דרך ארץ.
לפיכך החומד דבר שביד זולתו, מפסיד גם את מה שבידו. וכמו שכתב התנא יונתן בן עוזיאל בתרגומו: "בעוון לא תחמוד, המלכות מתגרה בנכסי בני אדם לקחתם. והעשירים יורדים מנכסיהם. וגלות באה לעולם". משל לשור שרירי וחזק שקינא בנשר העף בשמיים, ובמקום לשמוח בכוח ובחוסן שיש לו ואין לנשר, החליט לעוף גם הוא. מה עשה? עלה לראש הגג, וכשנשבה רוח חזקה העיף עצמו יחד עמה… מיד נפל והתפגר. חמד את הטוב שביד זולתו, והפסיד גם את מה שהיה בידו.
לעומת זאת, השמח בחלקו, נעשה מאושר ובריא בגופו ובנפשו. לפי שאינו פוזל תמיד לצדדיו לקנא במה שיש לאחרים ולחמדם. המקנא וחומד, חייו אינם חיים. עצוב הוא בקביעות. מוחו עסוק תמיד בשאלה כיצד יוכל להשיג את שביד זולתו, ולבו בוער מכאב ומצוקה, עד שיוצא מן העולם.
עסקנו בקנאה ובחמדה גם יחד. אולם מהו למעשה החימוד שאסרה התורה? מסביר הרמב"ם, כי החומד חפץ או בית של חברו, והכביד עליו ברֵעים, והפציר בו, עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר באיסור 'לא תחמוד'. אשרי הזוכה לחיות חיי אמונה שלווים ורגועים, שמח הוא בחלקו.
שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל
(מובא ע"י דניאל באבאייב מדברי הרב זמיר כהן שליט"א . ב"ה שנזכה לתקן את המידות שלנו לטובה)