פריחה ניסית
מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.
הדבר הראשון נמצא בפרשתינו והוא: "המן" אותו לחם מן השמים, שהוריד ה' לעם ישראל. הדבר השני נמצא הרחק בפרשת קרח, אך מתחבר לראש השנה לאילנות החל בשבת זו, לאחר מחלוקת קרח ועדתו ה' מבקש מכל שבט שיקח מטה, והמטה שיפרח יוכיח במי בחר ה' לשרתו. ומטה אהרן "הוציא פרח, ויצץ ציץ ויגמול שקדים"
מדוע דוקא דברים אלו נשמרים לזיכרון, מדוע לא חלק מתיבת נח, או אילו של יצחק? מדוע לא משהו מביזת הים, או מהפירמדיות של מצרים?
שני דברים אלו מסמלים את היחס בין מה שמוטל עלינו, לבין מה שה' נותן לנו. כולנו רוצים שהחיים שלנו יראו כמו המן במדבר, שכל דבר שנרצה יפול מהשמים. שבכל בוקר נקום ותחכה לנו ליד הדלת ארוחה בכל טעם אפשרי, שלא נצטרך לדאוג למה יהיה מחר. אנחנו לא מספיק יודעים אלו מחירים נשלם אילו חיינו היו כך. איך היינו מרגישים יום אחרי שכשלנו בחטא, והלחם הקבוע התרחק מפתח ביתינו לקצה העיר, וכל שכנינו מדברים על הלחם שנעלם לשכן "הצדיק" ואין לנו מושג מה מחיר חיי הבטלה, וחוסר האתגר. אך כולנו חולמים לזכות בפיס, ולחיות חיי רווחה ללא מאמץ. לעשות רק את מה שאנחנו רוצים, ולא מה שאנו מוכרחים.
אך המן היה נס זמני, בחיים נורמלים האדם צריך להתאמץ, לעבוד קשה כדי להגיע להשגים, הקב"ה לא רוצה להאכיל אותנו לחם חינם, נהמא דכיסופא [לחם של בושה], ה' חפץ שנעמול, נתקדם נפרח, נשיג ונצליח בכוחות עצמינו. בעקבות כך השכר יגיע לנו בזכות ולא בחסד. נרגיש שזה שלנו וניהיה שלמים ושמחים איתו.
מטה אהרן שפרח, מסמל את התפקיד שלנו. פריחת המטה היתה ניסית, כולנו יודעים שהשקדיה שפורחת כעת, תשיל בעוד תקופת מה את חלקיקי העלים, ותפנה את מקומה לשקד. אך במטהו של אהרן הפרח לא נפל כשהשקד גדל. גם אנחנו כמטה זה, צריכים להמשיך לפרוח ולעשות, ליצור ולהתאמץ גם כשהגענו להשגים, גם כשאנחנו מרגישים "שגדלנו וחכמנו" לשמר את יכולת "התלמיד" הטמון ב"חכם" לא להרגיש, זהו, אני כבר "שקד גדול" אפשר להפיל את הפרח – אלא להמשיך ולפרוח עוד ועוד.
פריחתינו העל טבעית, היא שמחוללת את הנס. גם כש"ה' נלחם להם" אנו מצווים ב "ויסעו" אנו נדרשים לעיתים להכות כדי "שיצאו מים מהסלע" בדרך נס. לזרוק עץ מר, למים המרים כדי "שהמים יומתקו" להרים את ידינו לשמים ורק אז "וגבר ישראל" "ה' הולך לפנינו לנחותינו, ולהאיראת דרכינו" אך אנו מצווים "ללכת יומם ולילה" וכשנזכה"לשמוע בקול ה' אלוקינו ולהאזין למצוותיו ולשמור כל חוקיו" ה' מבטיח בעקבות מעשינו "שכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"
(הרב אברהם רינת)