אסון או נס?
[נכתב בעקבות השריפה במושב בית מאיר]
מאז השריפה נושא אחד לא נותן לי מנוחה, כולנו רוצים להודות על הנס, ובעז"ה בשבת, ובמוצאי שבת, נודה ברוב עם, בחזנות ובשירה לה'. ואני שואל את עצמי, הכיצד? הרי זה היה אסון, ישנם תושבים, לא אחד, ולא שנים שניזוקו באופן משמעותי. והנזק הנפשי, גם ממנו אי אפשר להתעלם. מנין שאפשר להודות על נס יחסי? כיצד אנחנו אמורים להסתכל על תערובת שכזו?
אך אנחנו, לא הראשונים שנתקלים באתגר שכזה. יוסף כשנמכר לאורחת ישמעאלים, אחד מהרגעים העצובים ביותר בהיסטוריה, ומחיר לא קטן שילם עם ישראל, במשך הדורות על מכירה זו. וה' שולח ליוסף שיירה של גמלים שבאופן חריג, מורידה למצרים "נכאת וצרי ולוט" מיני בשמים, במקום נפט. ומפרש רש"י: "למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע" והשאלה מתבקשת, וכי ברגעים קשים אלו, עבור יוסף, הוא באמת שם לב, איזה ריח יש על משא הגמלים?
אך התשובה היא: הנזק הגדול ביותר כשאדם מתמודד עם אסון כזה או אחר, הוא תחושת הבדידות. התחושה שכביכול ה' נטש אותנו, והשאיר אותנו לבד. והאדם מחפש סימנים, נקודות אור, שהקושי הוא חלק מתהליך בונה, ולא ח"ו קריסה. כיצד אנחנו מבחינים האם זה שולחן ניתוחים, או חדר עינויים? זה כואב, אך לטובתי, או שמא רק כדי שאסבול?
הסביבה מגלה על המהות. וכשם שצבע הקירות בחדר ניתוח, מעידים על כוונת המנתח לרפא, והכאב מן ההכרח. כך הקב"ה ליטף את יוסף בדרכו הקשה למצרים, ואמר לו: הבשמים יעידו, שלא כדי שתסבול שלחתיך הנה, אלא "למחיה שלחני אלוקים"
אי אפשר להתעלם "מהאסון שבשריפה" אך הנס היחסי, מאפשר לשמוע את קול ה', מבין הלהבות הלוחשות לנו, על העבר: "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב" ומבקשות על העתיד "אל תטשנו ואל תעזבנו לנצח"
(הרב אברהם רינת)