יוסף: מבית פוטיפר לבית האסורים

הדפסה הדפסה

^א. לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים

כשאנו באים לבחון את האירועים השונים שעברו על יוסף ממכירתו ועד לפגישתו המחודשת עם אביו, עומדת לנגד שאלה חשובה: האם יש משמעות לאירועים אלו בפני עצמם, או שמא כל אותם אירועים רק מכוונים לתכלית אחת מתוכננת מראש?

יוסף עצמו, לאחר שהתוודע לאחיו, אומר להם:”ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים” (בראשית מ”ה, ח’)
גם יוסף עצמו לא ידע, שתכלית המהלך הא-לוהי לא הסתיימה בכך שהוא הפך לאדון לכל מצרים, ושביכולתו לפרנס את המשפחה כולה. הוא לא ידע כי עוד בימי סבו זקנו אברהם כבר נגזרה התוכנית הגדולה יותר: “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה” (שם ט”ו, י”ג)

כל אשר אירע ליוסף, הוא חלק מהגשמת אותה תוכנית, שבה יעקב ובניו יגיעו למצרים ויתחילו בה תקופת גלות ארוכה.
לאור זאת, ניתן היה לטעון כי אין באמת משמעות לצירוף האירועים שהביאו את יוסף עד להיות מושל בכל ארץ מצרים, מלבד עצם היותם חלק מאותה תוכנית קדומה.
אולם, בסופו של דבר הרבה דרכים למקום והרבה אפשרויות יש כיצד להגיע אל היעד הסופי. משום כך יש מקום לומר שלכל צעד בתהליך שעובר יוסף יש משמעות ייחודית אותה יש לפענח, ולעמוד על משמעותה בתוך ההקשר הרחב של סיפורי יוסף.

נבחן להלן את משמעותם של שניים מן השלבים בסיפור: בית פוטיפר ובית האסורים. במפתיע, שני חלקים אלו בסיפור בנויים בצורה מקבילה ודומה.

כבסיס להבנת הדברים, נציין שקורותיו של יוסף קשורים, כך נראה, בשני התחומים שבהם נהג שלא כשורה בעודו נער בבית אביו: התחום הראשון הוא הבאת דיבתם הרעה של אחיו לאביהם. התחום השני הוא כאשר סיפר את שני חלומותיו של אחיו, ובכך עורר את קנאתם ושנאתם. יתירה מזאת – כאשר סיפר להם, שם ה’ לא נזכר כלל בפיו, והוא לא תלה את התפתחות האירועים בידי ה’.

נראה, ששני הסיפורים שבהם נעסוק קשורים לשני להוצאת הדיבה ולסיפור החלומות, שני ההיבטים הבעייתיים בהתנהגות יוסף. 

ב. וחטאתי לא-להים

התחנה הראשונה של יוסף במצרים היא בבית פוטיפר, כמתואר בפרק ל”ט.
תחילה נציין, שמבחינה ספרותית בולטת בפרק זה המילה “ויהי”, המופיעה חמש עשרה פעמים בעשרים ושלושה הפסוקים שבפרק, יותר מכל פרק אחר בתנ”ך.[1] מילה זו מבטאת את צירוף המקרים הייחודי שיש בפרק, שכל כך הרבה פרטים משתלבים בו על מנת שתתרחש הסיטואציה שבעקבותיה יתגלגל יוסף אל בית האסורים. לכן, ניתן לחוש טוב יותר את מידת המעורבות הנסתרת, ולעתים אף הגלויה, של ה’ מאחורי האירועים.

מעורבותו של הקדוש ברוך הוא בפרק באה לידי ביטוי בשני היבטים מפורשים: בהצלחת יוסף ובברכה על בית פוטיפור לאחר מינוי יוסף.
כאשר הצליח יוסף בביתו של פוטיפר, דבר שהביא את פוטיפר למנות את יוסף לאחראי על ביתו, מוזכרת מעורבות של ה’: “ויהי ה’ את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי: וירא אדניו כי ה’ אתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו: וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו” (בראשית ל”ט, ב’-ד’)
מעורבות זו של ה’ בולטת עד כדי כך שפוטיפר עצמו מבחין בה, ולכן ממנה אותו לתפקיד הבכיר ביותר בביתו.

בשלב השני, מעורבות ה’ מתבטאת בברכה שבאה על ביתו של פוטיפר לאחר שיוסף מתמנה לתפקידו: “ויהי מאז הפקיד אתו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך ה’ את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה’ בכל אשר יש לו בבית ובשדה: ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל…” (שם, ה’-ו’)

מה המטרה של הבאת סיפור זה? דומה, שהתחושה בעלייתו המשמעותית של יוסף, מזכירה את מעמדו הגבוה בבית אביו: “וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים” (שם ל”ז, ג’)
שוב מגיע יוסף למעמד הבכיר בבית ולקשר ייחודי עם בעל הבית. בדיוק בנקודה זו מגיע הניסיון, שנועד לבחון בראש ובראשונה האם למד יוסף את הלקח, שלא להסתחרר מן המעמד הבכיר שאליו הוא מגיע.

גם הניסיון מתואר במילה “ויהי”, המצרפת כמה עובדות יחד: “…ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה: ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי” (שם ל”ט, ו’-ז’)
יוסף יפה התואר מושך את עיניה של אשת פוטיפר, והיא מנסה לפתות אותו לעבירה.
ברם, הפעם כבר שם שמים בפיו של יוסף, ומחויבותו לה’ מאפשרת לו להתגבר על הניסיון ולא ללכת שבי אחרי המעמד הבכיר שיש לו: “וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי: איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לא-להים: ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה” (שם ח’-י’)

אולם אז מגיע היום שבו איש איננו נותר בבית, ואשת פוטיפר יכולה לתפוס את יוסף בבגדו. גם כאן חוזר הדמיון הברור לפרק ל”ז, בו האחים הפשיטו את יוסף מכתונת הפסים שעשה לו אביו ושגרמה לו לפגוע באחיו. אולם, הפעם פשיטת הבגד של יוסף היא כולה חלק ממידת הגבורה שלו, עת עמד בניסיון. נשים לב לתדירות הגבוהה שבה חוזר הסיפור על המילה בגדו: “ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה: ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה: ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול: ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה: ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו אל ביתו: ותדבר אליו כדברים האלה לאמר בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי: ויהי כהרימי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה” (שם, י”ב-י”ח)

אך דווקא לאור התיאור המרשים של עמידת יוסף בניסיון הקשה, מפתיע לקרוא כיצד אין הוא בא על שכרו מאת ה’ בשלב זה. ההיפך הוא הנכון: מזימתה המרושעת של אשת פוטיפר עולה בידה, והסיפור השקרי שהיא מספרת לבעלה (לפיו יוסף, כביכול, הוא זה שניסה לצחק עמה), אכן גורם לכך שיוסף נשלח לבית הסוהר: “ויקח אדני יוסף אתו ויתנהו אל בית הסהר מקום אשר אסורי אסירי המלך אסורים ויהי  שם בבית הסהר” (שם כ’)

מדוע אפשר ה’ לסיפור להתרחש בדרך זו?
נראה, שבכך בא יוסף על עונשו המגיע לו בעקבות חטא הבאת דבתם של האחים. מסתבר, שדיבה זו הייתה כרוכה בשקר,[2] וכעת נענש יוסף מידה כנגד מידה. הוא נאלץ להרגיש עד כמה מקוממת העובדה שמוציאים את דבתו של אדם רעה, על לא עוול בכפו.
התיקון שעשה יוסף אכן הביא אותו לרמה רוחנית גבוהה יותר, אך מסתבר שיוסף היה צריך לעבור את החוויה הקשה הזו. זאת, כדי להפנים היטב את מה שגרם לאחיו כדי להכין אותו לקראת המפגש המחודש ביניהם בעתיד.

ג. הלא לא-להים פתרונים

בשלב זה, נפתח שוב המעגל. גם בדיוטא התחתונה של החיים, מצליח יוסף פעם נוספת לעלות במעמדו, באופן כמעט זהה למה שהיה בבית פוטיפר: “ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר: ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית הסהר ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה: אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה’ אתו ואשר הוא עשה ה’ מצליח” (שם כ”א-כ”ג)

בפעם השלישית בחייו מוצא את עצמו יוסף ‘מתחיל מלמטה’ בבית מסוים ועד מהרה נושא חן בעיני בעל הבית והופך לדמות המרכזית בין שוכני הבית. כמו בבית פוטיפר, גם כאן בעל הבית מפקיד את הכול בידי יוסף ואיננו מתערב במה שנעשה בבית. גם כאן מתוארת במפורש המעורבות של ה’ המצליח את דרכו של יוסף.
מעורבות זו מתקשרת לאירועים הנוספים שחברו יחדיו כדי להגיע שוב לסיטואציה ייחודית: “ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאפה לאדניהם למלך מצרים: ויקצף פרעה על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים: ויתן אתם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר מקום אשר יוסף אסור שם: ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וישרת אתם ויהיו ימים במשמר” (שם מ’, א’-ג’)

בתזמון ייחודי נשלחו לבית הסוהר שני שרים, שבגלל מעמדם המיוחד זכו ליחס מכובד גם שם, ובשל הצלחתו של יוסף הוא זכה להיות משרתם האישי בבית הסוהר. כך רכש יוסף את אמונם, כך יכול היה לשאול אותם לשלומם, וכך שמע מהם על חלומותיהם ואף הציע לפתור להם את החלומות.
בסיפור אשת פוטיפר, כפי שראינו, מבחנו של יוסף היה ביחסו לאחיו. למרות התיקון שעשה, עדיין נדרש לשלם מחיר על הוצאת הדבה על אחיו. בסיפור בית הסוהר, הנושא המרכזי הוא החלומות. ממילא ברור, שפרק זה קשור לנושא החלומות של יוסף.

כאמור לעיל, העובדה שיוסף סיפר את החלומות לאחיו הייתה בעייתית מצד עצמה, ונוסף על כך, יוסף לא הזכיר שם שמים ולא תלה את הפתרון המובן של החלומות ברצון ה’. כעת, לאחר ששומע יוסף את שני החלומות של שר האופים, הוא אכן מתקן את הנקודה הזו, כאשר בראש ובראשונה מבהיר: “ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לא-להים פתרנים ספרו נא לי” (שם ח’)

לכאורה, משפט זה תמוה למדי. במבט ראשון נראה כאילו יוסף טוען: את הפתרונות רק הא-ל יכול לפתור, ולכן ספרו לי את חלומותיכם, כמעט כאילו הוא רואה את עצמו כאל. ברור שלא לכך הייתה כוונתו של יוסף.
לכן, מסתבר שכוונתו הייתה כדברי רד”ק: “כמו שהחלומות לו והוא יחלים בני אדם ומראה לו העתידות, כן לו הפתרונים, שישכיל בני אדם להבין דברי החלומות ופתרונם, שאם לא ימצא פותר חלומות יהיו החלומות לבטלה” (רד”ק שם)

יוסף מציע אמנם את כשרונו לפתור חלומות, אך יחד עם זאת מדגיש שיכולתו זו באה לו מידי הא-ל. בכך גם כלולה ההבנה, שהגשמת החלומות תלויה ברצון ה’. בכך מתקן יוסף את סיפור החלומות לאחיו, שבהם לא הזכיר כלל את הרעיון שהכול מאת ה’.

כידוע, שני השרים מספרים ליוסף את חלומותיהם, והוא פותר להם אותם. פתרונו מתברר כאמתי, ופרעה נוהג בדיוק כפי שחזה יוסף: “וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה: ואת שר האפים תלה כאשר פתר להם יוסף” (שם, כ”א-כ”ב)
אף על פי כן, הפרשה מסתיימת בפסוק שבמבט ראשון מפתיע: “ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו” (שם כ”ג)

גם בנקודה זו חוזר הדמיון שבין סיפור בית פוטיפר לסיפור בית הסוהר, ששניהם הסתיימו במפח נפש מסוים ליוסף. גם כאן מתבקשת השאלה מדוע. הרי יוסף נהג כשורה, הזכיר את שם ה’, ומדוע התנהגותו הראויה לא זיכתה אותו בהתקדמות? מדוע נאלץ יוסף להמתין שנתיים נוספות?

רש”י נימק את שכחת שר המשקים כך: “מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר ‘אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים’ (תהילים מ’, ה’), ולא בטח על מצרים הקרוים ‘רהב’ (ישעיהו ל’, ז’)” (רש”י שם)
ברם, פירוש זה קשה. האם אין לו לאדם לעשות השתדלות לצאת ממצבו בדרכים טבעיות? על כן, ייתכן שניתן להציע הסבר אחר לתופעה זו.

דומה, שיש מילה אחת בעייתית בדברים שאמר יוסף לשר המשקים. לאחר שפתר את חלומו בצורה חיובית וחזה את החזרתו לתפקידו בידי פרעה, אומר יוסף: “כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה: כי גנב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור” (שם, י”ד-ט”ו)
“וגם פה לא עשיתי מאומה”? מה בא יוסף לרבות באומרו “וגם”? יוסף, מסתבר, מוסיף ומדבר על מה שקרה בארץ העברים. מדברים אלו משתמע, שיוסף עדיין איננו מכיר באחריותו למה שקרה בארץ העברים. אכן, ‘גנוב גונב’ יוסף משם, אך לומר שהוא לא עשה שם “מאומה”, יש בכך מן ההכחשה העצמית.

האחריות על מכירתו אכן רובצת על אחיו, אולם יוסף איננו יכול לטעון שהוא לא עשה “מאומה”. הבאת הדיבה של אחיו לאביו וסיפור החלומות שלו לאחיו, אינם יכולים להיחשב כ”מאומה”.

נשים לב, ששני הסיפורים הכינו אותנו למשמעותה המלאה של המילה “מאומה”. בפרשת בית פוטיפר ניכר, שיוסף יודע לסייג גם את ה”מאומה”. על יחסו של פוטיפר ליוסף נאמר ש”ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל” (בראשית ל”ט, ו’), וכך אומר יוסף לאשת פוטיפר: “איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו” (שם, ט’)
משום כך, כאשר יוסף אומר “וגם פה לא עשיתי מאומה” ומתייחס גם למה שנעשה בארץ העברים יש משמעות לכך שאמר זאת ללא הסתייגות.

לשם כך, נדרש יוסף לשהות שנתיים נוספות בבית הסוהר, עד אשר תושלם התכלית החינוכית שלשמה נשלח לבית פוטיפר ולבית הסוהר.

*

בדרכו הארוכה מן הבור אל תפקיד המשנה למלך מצרים, עבר יוסף בשני בתים: בית פוטיפר ובית הסוהר. בשני הבתים הוא זכה להכרה מצד הדמות המרכזית במקום שנתן בו אמון מלא. בשני המקרים נבחנה אמונתו ב-ה’ והוא עמד במבחן בהצלחה. ובשני המקרים, למרות ההצלחה, הוא צעד אחורה: הוא נשלח לבית האסורים מבית פוטיפר, ונשכח מלבו של שר המשקים לשנתיים לאחר שכבר נראה היה שהוא בדרכו לחופשי.

שני העיכובים נבעו מכך שיוסף עדיין נדרש לחוש על בשרו את מה שגרם לאחיו ולקחת על כך את מלוא האחריות. זאת, כדי שבבוא העת יוכל לשוב ולהתפייס מחדש עם אחיו, למען תהיה מיטתו של יעקב שלמה בטרם מותו.

(הרב אמנון בזק. עורך: אורי יעקב בירן. נשלח ע”י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

—————————————————————-

[1]. למעט פרק א’ בבראשית, שבו מילה זו מופיעה עשרים פעמים. אולם, יש לציין ששתים עשרה מהן הן כחלק מהביטוי השגרתי החוזר בכל ששת ימי הבריאה “ויהי ערב ויהי בוקר”. משום כך, מבחינת הרצף הספרותי, אין דמיון לכמות הפעמים שהמילה ‘ויהי’ מופיעה בפרק ל”ט,  גם לא בפרק א’.

[2]. ראו למשל משלי י’, י”ח: “מכסה שנאה שפתי שקר ומוצא דבה הוא כסיל”.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "וימאן להתנחם"
  • פשר החלומות
  • הקשר בין הדלקת נר חנוכה לבורו של יוסף
  • הבלגה בעת הצורך
  • הבלגה בעת הצורך
  • הזכרת שם ה' והיעלמותו
  • כי אם זכרתני אתך
  • http://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.