המפגש בין יעקב לעשו
הפרשה פותחת בהכנות של יעקב למפגש עם עשו אחיו. חז"ל זיהו את הכנתו המדוקדקת של יעקב בכותרת – "דורון, תפילה ומלחמה". הרמב"ן מביא מדרש הדן בעצם המפגש: "אל עשו אחיו ארצה שעיר – בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו. וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז). אמר לו הקדוש ברוך הוא, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.
ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה)".
(רמב"ן על התורה, בראשית ל"ב, ד)
חז"ל מעבירים ביקורת על יעקב שבחר להיפגש עם עשו אחיו, במקום לאגף אותו ולהימנע מהמפגש הבעייתי. בדברינו הבאים ננסה לעמוד על טעמו של יעקב אבינו, שבחר להיפגש עם עשו אחיו למרות הכל.
עלינו לזכור, שמאז האיום של עשו, "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", עברו עשרים ושתים שנה. ייתכן אמנם שבשנים אלו התעצמה שנאתו של עשו, ושהוא עדיין מבקש להרוג את יעקב, אך מצד שני ייתכן שכעסו שכך, ושהוא נרגע. שנאתו ליעקב הייתה אמוציונאלית ואינסטינקטיבית, אך מתוך מבט בוגר יותר, עשו כבר מבין את המצב.
אנו מכירים את עשו באפיון זה כבר מהזמן שהוא חוזר מהשדה כאיש ציד עייף, מריח את קערת הנזיד המהבילה ושוכח מהבכורה. יעקב מקווה שדמות זו התפתחה והתבגרה, וכעת יהיה עשו מוכן לקבל את יעקב. מדוע יעקב עושה מאמץ שכזה? בשם אדמו"ר הזקן מקובלנו "אסור ליהודי להתייאש ואסור להתייאש מיהודי". יעקב מבין שיש כאן נשמה אבודה, תועה וטועה שניתן להצילה, ולכן הוא לא מוותר על עשו. הגמרא בקידושין כבר מציינת שעשו אינו גוי: "רב חייא בר אבין א"ר יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב: +דברים ב+ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודלמא ישראל מומר שאני!" (בבלי קידושין יח ע"א)
נימוק הלכתי זה מוזכר גם בחומש דברים: "ויאמר ה' אלי לאמר: רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפנה: ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד: אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר". (דברים ב', ב – ה)
אך דומה, שלמאמציו של יעקב יש מימד נוסף. עלינו לזכור שמעבר לנימוק ההלכתי, עשו הוא גם אחיו של יעקב. יעקב נזכר בתקופת הילדות שלהם, במשחקים המשותפים, בשהייה המשותפת מתחת לטליתו של יצחק אבינו. חוויות אלו גורמות ליעקב לתחושת געגוע לבית שהיה, לאחווה שבין האחים. על כן, משקיע יעקב מאמץ נפשי ופיזי כה רב כדי להתכונן למפגש, מתוך תקווה כמוסה שעשו יתקרב ויחזור להיות אחיו. המפגש מתואר בפסוקים כך: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו: וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך:" (בראשית ל"ג, ד – ה)
ואכן, רש"י מצטט את הספרי: "וישקהו – נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט), יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".
לפי עמדתו של רבי שמעון בן יוחאי, עשו נושק את יעקב בכל לבו. למרות שעשו צועד לקראת יעקב עם ארבע מאות איש, ולא מדובר בראשי ישיבה אלא בלוחמים, למראה המשפחה מתעוררים געגועיו של עשו למשפחה ולבית, והוא מנשק את יעקב "בכל לבו".
האינטריגות המשפחתיות יכולות להביא למתחים גבוהים ביותר. לא מדובר בסתם אנשים זרים, אלא במשפחה שעמה אנו עומדים בקשר מתמיד. אי אפשר לפתח יחס אדיש ומתעלם מהמשפחה – או שאוהבים או ששונאים. אנו יודעים מאיזה מקום הגיע בן המשפחה שלנו, ולכן אנו מטפחים ציפיות מאוד ספציפיות, וכאשר הן לא מתממשות, הדבר יכול לגרום לשנאה ולטינה פנימית.
יעקב, בהכנותיו למפגש, מכין את עצמו לא רק למלחמה, אלא גם לניסיון פיוס, להחזיר נשמה תועה לחיק היהדות, ולהשיב את האחווה שבינו ובין עשו אחיו.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה הועברה בשבת קודש פרשת 'וישלח' ה'תשע"ד, סוכמה ע"י בנימין פרנקל ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)