המרגלים והמעפילים

הדפסה

שתי תנועות עממיות נולדות בפרשה. התנועה הראשונה היא תנועת היאוש, תנועת החזרה למצרים: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (י"ד,ד), שנוצרת אחרי הדיווח מודיעיני הראליסטי ו"אוביקטיבי" של המרגלים על "ארץ אוכלת יושביה".
העונש הקשה שניתן לעם (מות כל הדור במדבר) בעקבות החטא מעורר תנועה עממית שניה- מלחמה והעפלה. "העפילו, העפילו" – עם ארון ברית ד' או בלעדיו, אין זה משנה, העיקר – העפילו ומיד, עם השכמת הבוקר. על פניה היתה אמורה תנועת המעפילים הזאת להוות "תשובת המשקל" לחולשת הרוח של ה"נשובה מצרימה", אבל התשובה הזו אינה מתקבלת המעפילים מוכים כדבורים לפני העמלקים והכנענים יושבי ההר.

הקב"ה קובע תיקון אחר לחטא המרגלים -בשלושים ושמונה  השנים הבאות תמשיכו ללכת ל"שום מקום". חטאם של המרגלים לא היה בדיווח על שראו בארץ. הדיווח שלהם היה מדוייק מאד ואמיתי מאד. חטאם היה בפרשנות שנתנו לדיווח הזה ובמה שעמד מאחריה. לא המציאות שתיארו היתה הבעיה אלא יחסם אליה.מי שיכול לומר "ד' אתנו" יודע כי מולו נמצאים אנשים שד' לא איתם, אך הוא חזק ואינו ירא. חוזק וחולשה הם תוצאה של דבר אחד בלבד – ד' איתנו או לא? אנחנו מאמינים בצדקת הדרך או לא? אנחנו יודעים שאנו שבים הביתה וארץ ישראל מחכה לנו או לא?
המרגלים לא הסתפקו בתאור עצמתו של העם היושב בארץ, הם אמרו שאנחנו חלשים! לכן גם אמרו "כי חזק הוא ממנו" (מהקב"ה) – מי שהוא חלש בעצם סבור שאלוהיו ח"ו חלש. מכיר הוא את ד', יודע הוא עליו רבות באופן אקדמאי אבל ד' לא איתו. מי שד' איתו יודע שיש מקום רחב מאוד להשתדלות ולראליזם אבל את מקור כוחו בקב"ה.את הבעיה הזאת של המרגלים אי אפשר לתקן בפעולה אחת של העפלה. וודאי לא העפלה ללא ארון ד' הנותר במחנה. את זה צריך לתקן בחנוך ארוך. חנוך לאמונה, חנוך לדרך ארוכה. ילכו אנשים דור שלם במדבר וידעו שהם פועלים למען בניהם. ילכו בארץ לא זרועה ובניהם אשר יקומו אחריהם יוכלו לבוא אל הארץ תחתם. ילכו וילמדו את שורש האמונה: "ד' אתנו, אל תיראם"!

(ע"פ הרב מרדכי אלון)