בין יצחק וליעקב
א. ויאהב יצחק את עשו
פרשת תולדות עוסקת לכל אורכה בתולדותיו של יצחק. למעשה, זו היא הפרשה היחידה בספר בראשית העוסקת בו.
בין היתר, הפרשה מפגישה אותנו גם עם מערכת היחסים המורכבת שהייתה ליצחק עם בניו. במערכת יחסים זו נבקש לגעת בקצרה.
מרגע שגדלו הילדים וניכרו באופייהם השונים כל כך, הוברר שהבדלי האופי משקפים גם את הבדלי היחס של הוריהם כלפיהם: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים: ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב" (בראשית כ"ה, כ"ז-כ"ח)
בעוד שאהבת יצחק את עשו מנומקת, "כי ציד בפיו", הרי שאהבת רבקה את יעקב איננה מנומקת. עם זאת, סביר להניח שדווקא אופיו התם והשקט של יעקב דיבר יותר ללבה של רבקה, מאשר אופיו המעשי והקשוח של עשו הצייד.
בשלב זה אין בכך כדי להביע עמדה ערכית כלפי השניים, אלא רק נטיית לב, המושפעת ממבנה האישיות של כל אדם באופן אישי.
השנים חלפו, ודברים רבים עברו על יצחק. בערוב ימיו, לקראת סוף הפרשה, שוב חוזרת התורה לעסוק ביחסים שבין יצחק ורבקה לילדיהם, לקראת הברכות שעתיד יצחק לברך את בניו.
אולם, עוד קודם לכן מדגישה התורה נקודה אחת: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי: ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (שם כ"ו, ל"ד-ל"ה)
חשיבות רבה יש בתיאור זה במקום זה. ניתן ללמוד מכאן, שאהבתו של יצחק לעשו לא פגמה בראייה מפוכחת של אישיותו הבעייתית. האהבה לא כסתה על הפגם שהיה בכך שעשו לקח מבנות כנען, שגרמו ליצחק ולרבקה מורת רוח.
על רקע זה, ניתן להבין את התנהלותו של יצחק בפרשת הברכות.
בראש ובראשונה נזכיר, שברכת יצחק לעשו לא כללה את הברכה הרוחנית המשמעותית, ברכת אברהם. את ברכת אברהם העניק יצחק, בסופו של דבר, ליעקב.
לעומתה, הברכה שאותה ייעד יצחק לעשו התמקדה במישור הגשמי: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך" (שם כ"ז, כ"ח-כ"ט)
ברכה זו מתמקדת בשבחה של הארץ שבה יחיו עשו וצאצאיו, ובשלטונו של עשו על אומות העולם. אולם, אין בכך ביטוי הערכה כלפי אישיותו הרוחנית של עשו.
זו הסיבה, שאין ברכתו של עשו כוללת את הברכה שאותה קיבל יעקב בפרק שאחריו: "וא-ל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן א-להים לאברהם" (שם כ"ח, ג'-ד')
הבטחת הארץ וריבוי הזרע לא הייתה מיועדת לעשו – שהרי יצחק הכיר בבעייתיות בדרכו הרוחנית של עשו ושל הנשים שאותן לקח.
מכאן ניתן להסיק מה הייתה כוונתו של יצחק. יצחק אהב את עשו בגלל יכולותיו המעשיות בתחום הגשמי, ומשום כך ברך אותו בברכות רבות המדגישות תחום זה.
ב. בני
נמצא, שאישיותו של יצחק הייתה קרועה בין אהבתו הרגשית לעשו ובין הכרתו באופיו השלילי.
בשלב זה, לא נאמר בתורה דבר על יחסו של יצחק ליעקב. יחד עם זאת, התורה מדגישה עד כמה גדול היה הפער בין יחסו של יצחק לעשו לבין יחסו ליעקב, בעזרת שימוש במילה "בני". מילה זו מופיעה בפרשתנו 14 פעמים,[1] כולן בפרק כ"ז.
השימוש במילה זו נחלק באופן מובהק וברור בין יצחק לרבקה. הפרק פותח בשימושה של מילה זו ביחסו של יצחק לעשו: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני" (שם כ"ז, א')
כשיצחק פונה לעשו, אין הוא פונה אליו בשמו הפרטי, אלא בכינוי "בני". ניכר מתגובתו של עשו, שהוא רגיל לכינוי זה ונענה לו בטבעיות רבה.
בהמשך, התורה מתארת עד כמה כל אחד משני ההורים רואה בבנו האהוב את "בנו": "ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא: ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר: הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני ה' לפני מותי" (שם ה'-ז')
רבקה שומעת "בדבר יצחק אל עשו בנו", והיא גם שומעת היטב בקולו של יצחק את התייחסותו לעשו כבנו. משום כך, היא פונה ליעקב "בנה", ומספרת לו על מה ששמעה.
לאחר מכן, היא פונה אליו ומייעצת לו מה לעשות, תוך שגם היא משתמשת בכינוי "בני" – אך ביחס ליעקב, כמובן: "ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך…" (שם ח')
גם כאשר מבטא יעקב את חששו מכך שהתרמית שאמו מבקשת ממנו לעשות תתגלה, וכך תבוא עליו קללה ולא ברכה, מרגיעה אותו אמו: "ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח לי" (שם י"ג)
לא נעסוק במסגרת זו בשאלה המוסרית של גנבת הברכות, באחריות הרובצת על כך על רבקה ויעקב, ובמחיר ששילם יעקב על מעשה זה לאורך שנות חייו. ניצמד לעיסוק במערכת היחסים שבין יצחק ויעקב, שאותה ניתן לנתק משאלה חשובה זו.
הדרמה מגיעה לשיאה עם הגעתו של יעקב ליצחק: "ויבא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני" (שם י"ח)
בשלב זה, יצחק איננו יודע מי הוא הפונה אליו. הפנייה "אבי" יכולה להיות על ידי אחד מבניו, אך היא גם יכולה להיות על ידי אחד מעבדיו ומאנשי ביתו, שהרי זוהי צורת פנייה מקובלת כלפי אדם מכובד.[2]
גם המענה "מי אתה בני?" איננו מתייחס, כמובן, לבן במובן הצר, אלא לאדם צעיר ממנו, יהיה אשר יהיה.[3]
אולם, מכאן ואילך ההתייחסות הופכת להיות יותר ספציפית: "ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך" (שם י"ט)
יש לשים לב לכך, שיעקב איננו משיב ליצחק כפי שעשו השיב לו בהמשך: "אני בנך בכרך עשו". מסתבר, שיעקב לא היה מודע מספיק עד כמה המילה "בני" היא חלק בלתי-נפרד ממערכת היחסים שבין יצחק לעשו, ועד כמה טבעי היה לעשו להוסיף אותה לתוך שאלה פשוטה זו. ייתכן גם, שיעקב לא העיז להעלות על דל שפתיו את המילה הטעונה "בני|" ולייחס אותה לעצמו.
יצחק סובר שעשו הוא העומד לפניו, ולכן הוא פונה אליו בשאלה המטרידה אותו: "ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא בני ויאמר כי הקרה ה' א-להיך לפני" (שם כ')
לאור הדברים שהעלנו מסתבר, שזוהי הפעם הראשונה בחייו של יעקב שבה יצחק פנה אליו באופן ישיר והשתמש במילה "בני". למרבה הטרגדיה, יצחק השתמש במילה זו כלפי יעקב אך ורק כאשר סבר שהוא עשו.
עוד פעמיים עתיד לחזור יצחק באוזניו של יעקב על צירוף המילים "בני עשו", לפני שיברך אותו: "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא…" (שם כ"א)
"ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני" (שם כ"ד)
כאשר יצחק משתכנע שעשו הוא העומד לפניו, הוא שב ומכנה אותו "בני", ללא תוספת. הרושם העולה מן הדברים הוא שאין צורך להוסיף על המילה "בני" דבר, משום שברור שהיא מתייחסת לעשו: "ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת: ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני: ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' " (שם כ"ה-כ"ז)
גם תוכן הברכה של יצחק, הסבור שהוא מברך את עשו, איננו פוסח על ההיבט הטעון ביחסי ההורים והבנים: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש: יעבדוך עמים וישתחו וישתחוו לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך" (שם כ"ח-כ"ט)
מעבר לברכה הגשמית, יצחק מדגיש את שלטונו של עשו על אחיו.
באופן מיוחד יש לשים לב לביטוי "בני אמך". נראה, שיצחק מודע לכך שיעקב הוא "בנה" של אמו, ולכן אין הוא אומר "בני אביך", כפי שעתיד יעקב לומר לבניו – "ישתחוו לך בני אביך" (בראשית מ"ט, ח').[4]
בכך, מדגיש יצחק את מעלתו של עשו על פני יעקב, שאכן תבוא לידי ביטוי בפן הגשמי גם בעתיד.
ג. גם ברוך יהיה
כאשר מגיע עשו, מתבררת התרמית של יעקב. תגובתו של יצחק מפתיעה עד מאוד: "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה" (שם ל"ג)
מתחילת דבריו של יצחק נראה, שכל כולו נרעש ונרגש מן העבודה שמישהו הטעה אותו וקיבל את ברכתו. מדוע אפוא מוסיף יצחק בסוף דבריו את המילים "גם ברוך יהיה"? האם לא היה מתאים יותר סיום שבו יטיח יצחק קללה במי שהטעה אותו?
מסתבר, שהפער שבין תחילת הפסוק לבין סופו נובע מכך שבין לבין הבין יצחק למעשה מה קרה. כפי שהוא עתיד לומר בעוד רגע קט לעשו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (שם ל"ה)
משהבין יצחק שיעקב הוא זה שלקח את ברכת עשו, הוא מיהר לומר "גם ברוך יהיה". נראה, שיצחק הבין שגם הברכה הגשמית שאותה ייעד לעשו, שלקח נשים כנעניות שהיו למורת רוח ליצחק ולרבקה, לא הייתה ראויה.
מכאן ואילך, נראה שהולך ונוצר ריחוק מסוים בין יצחק לעשו.
כך גם ניתן להבין את תגובתו של עשו: "כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי" (שם ל"ד)
סביר להניח שדווקא הסיומת של דברי יצחק הייתה זו שקוממה את עשו. משום כך, בעוד שחרדתו של יצחק מתוארת במילים "חרדה גדלה עד מאד", הרי שזעקתו של עשו גדולה עוד יותר: "צעקה גדלה ומרה עד מאד". עשו הבין שלא רק שברכתו נלקחה, אלא שגם אביו שינה במקצת את טעמו.
בהתאם לכך, יצחק איננו ממהר להיענות לבקשת עשו: "ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (שם ל"ה)
עשו מנסה פעם נוספת, תוך שהוא מנסה להציג בפני יצחק את אופיו של יעקב, ואף מפציר בו למצוא מקום לברכה גם לו בעצמו: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה" (שם ל"ו)
אך גם בפעם הזאת יצחק מתחמק: "ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני" (שם ל"ז)
יצחק עדיין חש ברגשות אהבה כלפי עשו, שאותו עדיין הוא מכנה "בני". אולם, זוהי גם הפעם האחרונה.
יצחק מחליט בכל זאת להעניק לו ברכה, רק לאחר שעשו מגיע לתחושה של יאוש: "ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך" (שם ל"ח)
אולם, בברכה שמעניק לעשו יצחק מנציח, למעשה, את הברכה שקיבל יעקב: "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל: ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" (שם ל"ט-מ')
ברכה זו, כך נראה, רק החריפה את מצבו של עשו: "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (שם מ"א)
בדברינו ראינו את התהליך שעבר יצחק במהלך הדברים. כפי שראינו, תהליך זה השפיע באופן משמעותי על יחסו כלפי עשו. כפי שנראה להלן, השפיע גם על יחסו ליעקב.
ד. ברכת אברהם
בסיומו של הסיפור, חוזר יעקב לאמו. אותה האם, שהכינוי "בני" מופנה בפיה דווקא אליו, מתוך הידיעה שהוא אכן יעקב.
רבקה מבקשת למלט אותו מזעמו של עשו: "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (שם מ"ג)
רבקה אף פונה אל יצחק, תוך הבחנה ברורה בין דמויותיהם של יעקב ושל עשו: "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" (שם מ"ו)
יצחק, בהמשיכו את הקו המכיר במעלתו הרוחנית של יעקב, מעניק לו, כאמור, את ברכת אברהם: "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען: קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך: וא-ל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן א-להים לאברהם" (שם כ"ח, א'-ד')
יצחק מצווה את יעקב לא לחזור על טעותו של עשו ולא לקחת אישה כנענית. בהמשך לדברים אלו, מעניק יצחק ליעקב את הברכה המשמעותית ביותר הנמצאת תחת ידו, "ברכת אברהם".
כאמור, ייתכן שמלכתחילה ייעד יצחק ליעקב ברכה זו. אולם, מכל מקום ניכרת כעת ההבחנה הרוחנית שעושה יצחק בין יעקב לעשו, כשהוא מבקש ממנו לא לעשות את הטעות שעשה עשו.
אכן, גם ברגע זה אין יצחק מכנה את יעקב "בני". לאורך כל חייהם, רבקה מכנה בתואר זה רק את יעקב, ויצחק רק את עשו.
יחד עם זאת, אהבתו הייחודית של יצחק לעשו לא טשטשה את ההבדלה המשמעותית בין אורחות חייהם של שני הבנים.
ה. אחרית דבר
לאחר ששמע עשו על ברכות יצחק ליעקב, הפרשה מסתיימת בפסוקים הבאים: "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אתו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אתו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען: וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם: וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו: וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה" (שם, ו'-ט')
כזכור, לפני פרשת הברכות נאמר על נשותיו של עשו כך: "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (שם כ"ו, ל"ה)
כעת, לאחר פרשת הברכות, נאמר רק: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו" (שם כ"ח, ח')
נראה אפוא, שלאהבתו של יצחק את עשו הייתה גם השפעה מסוימת על דרכו. אף שלא גירש את נשותיו הכנעניות, מכל מקום הוא הוסיף את מחלת בת ישמעאל לנשותיו.
את הנטייה החיובית של עשו יש אפוא לזקוף לזכותה של אהבתו של יצחק אליו, אהבה שאינה תלויה בדבר.
(הרב אמנון בזק. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/.ערך אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
—————————————————–
[1]. פעמים רבות מילים מנחות מופיעות בפרשה שבע פעמים או בכפולות של שבע. דוגמאות נוספות להופעתן של מילים מנחות 14 פעמים ניתן למצוא, למשל, במספר ההופעות של המילה "צבא" במפקד בני ישראל (במדבר א'), במספר הופעות שם ה' בשירת דבורה (שופטים ה'), במספר ההופעות של המילה "שמים" בתפילת שלמה בבניין המקדש (מלכים א', ח') או במספר הופעותיה של המילה "זהב" בפרק על ריבוי הזהב במלכות שלמה (מלכים א' י').
[2]. על התואר 'אב' כתואר כבוד ראו, למשל: "וישימני לאב לפרעה" (בראשית מ"ה, ח'), וכן: "שבה עמדי והיה לי לאב ולכהן (שופטים י"ז, י'; ועיינו שם י"ח, י"ט). על הפנייה "אבי" לאדם מכובד ראו, למשל, שמואל א' כ"ד, י"א. מלכים ב' ב', י"ב. שם ו', כ"א. שם י"ג, יד.
[3]. "בני" כפנייה לאדם צעיר הנמצא במדרגה נמוכה יותר מופיע במקרא פעמים רבות, כגון בראשית מ"ג, כ"ט; יהושע ז', י"ט; שמואל א' ג', ו' ו'-טז. שם ד', ט"ז ועוד רבים.
[4]. אמנם, כפי שציין רש"י, ליעקב היו ארבע נשים וליצחק רק אחת, ולכן ניתן לומר שזוהי סיבת ההבדל שבין לשונו של יצחק, ללשונו של יעקב. ברם, עקרונית לא הייתה סיבה ליצחק לומר דווקא "בני אמך", ולכן נראה שיש לבחירה בלשון זו משמעות, המשתלבת היטב במהלך הכללי של הפרק.