"פרו ורבו" – מהו מוקד המצווה?
המצווה הראשונה בה עוסק ספר החינוך היא מצות הפריה והרביה. חייב אדם לעסוק בפריה ורביה, להוליד ילדים וליישב את עולמו של הקב"ה. להלכה, חייב אדם מהתורה לעסוק בפריה ורביה עד שיהיו לו בן ובת.
אחת השאלות המרכזיות על מצווה זו נוגעת לגדר המצווה: כיצד מנוסח החיוב שמטילה מצות הפריה והרביה על האדם? ה"מנחת חינוך" מבין שהמצווה ממוקדת בתוצאה. הווי אומר – התורה דורשת שלכל יהודי יהיו לפחות בן ובת. בכך הוא שולל את ההבנה שעיקר המצווה הוא מעשה הביאה, לפקוד את אשתו במטרה ללדת ילדים. את הראיות להבנתו זו הוא מוצא בכמה מדיני המצווה:
א. מי שהיו לו בנים ומתו – חייב שוב בפריה ורביה. על כך מקשה ה"מנחת חינוך": לו החיוב היה לפקוד את אשתו – הרי שאדם זה כבר קיים את חיובו בכך שנולדו לו ילדים?!
ב. אדם שיש לו בן ובת ממזרים – יצא ידי חובת פריה ורביה. אילו מוקד המצווה היה במעשה הביאה, הרי שביאה על אישה אסורה היא מצווה הבאה בעבירה, והאדם לא היה אמור לצאת ידי חובתו במעשה שכזה!
ג. גוי שהיו לו ילדים בהיותו נוכרי, ונתגייר – אינו חייב שוב בפריה ורביה. והלא גוי זה היה פטור מהמצווה בשעה שקיים אותה?!
בגלל שלל סיבות אלו, סבור ה"מנחת חינוך" שמוקד המצווה הוא בתוצאה, ולא במעשה הביאה. לדעתו, מעשה הביאה הוא רק הכשר מצווה – מעשה הנעשה כדי שהמצווה תוכל להתממש, אך הוא אינו מעשה מצווה, בדומה לאפיית מצה או לקניית לולב.
הבעיה העיקרית עם הבנה זו היא העובדה שקיים תוס' מפורש במסכת ב"ק, הטוען שמוקד מצות פרו ורבו הוא במעשה הביאה. באחרונים מצאנו שני הסברים לדעה זו, ושניהם מובאים בספר "מנחת אשר" לרב אשר וייס. הסבר ראשון מחלק בין השגת פטור מהמצווה לבין קיומה: אדם שיש לו בן ממזר או שהוליד ילדים כשעוד היה גוי – אכן לא קיים את המצווה, אולם הוא כבר אינו חייב בה (שהרי יש לו ילדים). ההסבר השני מחלק בין שני סוגים של מצוות – מצוות של מעשים ומצוות של תוצאות. בשני סוגי המצוות האדם נדרש לעשות מעשה, אך בחלק מהמצוות יש דרישה גם להגיע לתוצאה מסויימת. נטילת לולב, לדוגמא, היא מצווה של מעשה: האדם נדרש ליטול לולב, ותו לא. פריה ורביה, לעומתה, היא מצווה של תוצאה: יהודי נדרש לשוב ולפקוד את אשתו עד שישיג את התוצאה המבוקשת – עד שיהיו לו בן ובת. ה"מנחת אשר" מסביר שבמצוות מסוג זה, אין בעיה של מצווה הבאה בעבירה או של ביצוע המצווה בשעת פטור, שכן סוף סוף – המצווה השיגה את התוצאה המבוקשת.
מה, אם כן, ההבדל בין גישה זו לבין גישתו של ה"מנחת חינוך"? נראה, שההבדל נעוץ בשאלה אחת: האם בשביל לקיים את המצווה צריך בכלל לעשות מעשה כלשהו, או שמא אין צורך במעשה כלל והעיקר הוא שיהיו לו ילדים הקרויים על שמו.