מצות השמחה ברגלים

כמצווה תפ"ח מונה החינוך את המצווה לשמוח ברגלים. מדיני המצווה, להקריב בבית המקדש קרבן שלמי שמחה. כיום, כשאין לנו בית מקדש, גברים מצווים לשמוח בבשר ויין, נשים – בבגדים נאים, ותינוקות – במיני מתיקה. נחלקו אמוראים וראשונים בשאלה האם כל אחד חייב במצווה זו, או שמא הגברים חייבים לשמח את כולם.

המנחת חינוך עומד על מחלוקת ראשונים בגדרי המצווה. הרמב"ם וספר החינוך סבורים שכל תכני המצווה הם מן התורה, בין הקרבת שלמי השמחה ובין השמחה בבשר, ביין ובבגדים נאים. יש להוסיף שהרמב"ם פוסק במפורש שאין צורך לזבוח את שלמי השמחה בשעת השמחה, ואם כן ברור שלדעתו מוקד מצות השמחה נעוץ באכילת בשר שלמי השמחה, ולא בזביחה. התוס', לעומתם, סברו שמצות השמחה מן התורה כוללת רק שמחה בבשר הקרבנות, ואילו שאר אופני השמחה הם מדרבנן בלבד.

למחלוקת זו ישנן כמה השלכות. כך, למשל, נחלקו ראשונים אלו האם יוצאים ידי חובת המצווה גם באכילת בשר קדשים שאינם שלמי שמחה: הרמב"ם סבר שכן, שהרי יוצאים ידי חובה לשיטתו אפילו בבשר חולין, ואילו התוס' פסקו שלא. בדומה לכך, ייתכן שגם חלות המצווה בראש השנה תלויה במחלוקת זו, שהרי בראש השנה אין מקריבים שלמי שמחה.

מהו מוקד המצווה לשיטת התוס'? האם אף הם מסכימים שמוקד המצווה הוא בעצם השמחה, אלא שהם סבורים שיש לשמוח ע"י הקרבת קרבנות דווקא, או שמא מוקד המצווה לדעתם נעוץ בהקרבת הקרבנות? ייתכן שניתן לפשוט חקירה זו מדעת התוס', שיש לשמחה תשלומין. ה"מנחת חינוך" הקשה על כך: מהו הקשר בין מושג התשלומין, הקשור למקדש ולקדשיו, לבין מצות השמחה, הממוקדת במצב נפשי-רוחני? מובן שה"מנחת חינוך" הבין שמוקד המצווה לדעת התוס' הוא בשמחה עצמה, והקרבת הקרבן היא רק ביטוי לשמחה; אך ייתכן שהתוס' סבורים שמוקד המצווה הוא בהקרבת הקרבן, וממילא מובן הקשר שבין התשלומין לבין מצות השמחה.

(ר' עודד מיטלמן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)