פינחס תיקונים לע"ם
במבט מן הצד מעשהו של פינחס דומה לזה של שמעון ולוי ואף חמור יותר מאחר וגם הם פעלו מתוך קנאה ולא יכלו לסבול את העובדה שכבוד ד' נרמס בצורה כה גסה ומכוערת אך הם הרגו את שכם בן חמור שאנס את אחותם דינה יחד עם בני עירו הגויים, בזמן שפינחס הרג את אחד מנשיאי השבטים בישראל יחד עם כזבי בת צור, בת זוגו המדיינית שכל מגמתה היתה להחטיא את ישראל, וכאן היתה הסכמה מלאה של שני הצדדים, ולמרות זאת התורה מגנה את מעשיהם של שמעון ולוי מחד ומאידך מאדירה את זה של פינחס, כשאת כל ההבדל עשה דבר אחד וחשוב עליו ננסה בעה"י לשפוך כאן אור.
ברגע שפינחס נפגש עם המציאות המתועבת שהדעת אינה יכולה לסבול הוא לא פעל על דעת עצמו אלא ניגש לגדול הדור, משה רבינו, והציג בפניו את תכניתו לפני שהוציא אותה מהכח אל הפועל, שנבעה מקנאה טהורה כלפי ד' יתברך ואמר לו בצורת תוכחה, כדאיתא בגמרא: "אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני – הבועל את כותית קנאין פוגעים בו" (סנהדרין פב.), ובתגובה הודה משה רבינו ואמר: "קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא" (שם), ובתרגום: קורא האיגרת הוא יהיה השליח, היינו אדם הקורא לביצוע פעולה מסוימת יבצע נא אותה בעצמו. בזמן שמעון ולוי גדול הדור היה יעקב אע"ה, ולעומת פינחס הם פעלו בלי לקבל כל אישור למעשיהם מאביהם ואף לא התייעצו עמו או עם כל גורם מוסמך אחר שיתיר להם לפעול כן.
קראתי באחד העלונים שמעשהו של פינחס היוה אמירה ברורה ועצמתית כלפי נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, והיא: "כיצד זה שאינך מתבייש לבוא על נכרית ונוסף על כך לעשות זאת בריש גלי, לאחר שראש השבט שלך שמעון גילה את דעתו הנחרצת בדיוק באותם נושאים רגישים וחשובים של קדושה וצניעות שאתה רמסת בכך שהרג יחד עם לוי את שכם בן חמור יחד עם כל בני עירו לאחר שזה אנס את אחותם דינה, ובמקום להפיק לקחים ולהסיק מסקנות אתה עושה טעות חמורה כזאת שמהוה מעילה בדרך שהתוה נשיא שבטך ויצא נגדה בצורה כה חדה וחריפה"? עכ"ל. הגמרא מחזקת את הבנת העניין בנוגע לחומרת המעשה כפי שודאי היה ידוע לפינחס, כשהיא מסבירה שהילדים שיוצאים מיהודי שבא על גויה ר"ל נעשים אויבים למקום (ירושלמי, סנהדרין ספ"ט) והספרות התורנית מלאה בתיאורים רבים וקשים מנשוא אודות חומרת העניין, והמסקנה שיוצאת מהם שזה אחד מהחטאים השפלים ביותר שיהודי יכול לעשות ואחד מהמקומות הנמוכים ביותר שיהודי יכול להתדרדר אליהם. בספר "פניני הקדמונים" בפרשת "לך לך" כתוב שלעתיד לבוא אברהם אבינו ישב בפתח הגיהנם ולא יתן לאף יהודי שנימול להיכנס לשם חוץ מאחד כזה שנשא גויה לאשה, אלא אם עשה על זה תשובה, כדאיתא בירושלמי: "אין כל דבר עומד בפני בעלי תשובה" (פיאה ה. פ"א ה"א). ישמרנו ד' ויצילנו מכל התועבות האלה.
בעומק הדברים מעשהו של זמרי היוה נסיון נוסף של התגברות הסטרא אחרא להרים את ראשה, ומעניין מאוד לראות כיצד הסטרא דקדושא נכנסה מיד לפעולה, התלבשה במי שהיה הכי ראוי לביצוע המשימה, נלחמה בה חזיתית בצורה הטובה והחריפה ביותר כדי להשיב את הסדר על כנו ולהביא את האמת האלוקית ואת רצון ד' לידי ביטוי, הורידה לה את הראש בצורה חד משמעית בזמן, במקום ובאופן הראויים ביותר למען יראו ויראו, נצחה אותה בצורה מפוארת שלא השאירה שום מקום לספק והוכיחה לעולם כולו שהמציאות האלוקית אינה יכולה לסבול את עצם קיומה של הסטרא אחרא על שלל ביטוייה וגילוייה.
שמעתי מהרב רוני בוטה שבלק ובלעם היו שייכים לסטרא אחרא ויצגו את כוחות הטומאה בעולם, וכשהם ראו את אורחות חייהם הקדושים של עם ישראל זה מילא אותם בפחד קיומי מאחר והם ידעו שאם הם ימשיכו ללכת בדרך ד', התורה, המצוות, הקדושה והטהרה זה יגרום להשמדת כל כוחות הטומאה שהם שיכים אליהם. עכ"ל. הסטרא אחרא יונקת את כוחותיה מהסטרא דקדושא כשהיא יודעת שככל שהמקור קדוש יותר ככה יש יותר מה לינוק ממנו, וזה מה שעומד מאחורי דברי חז"ל בגמרא: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ" (מסכת סכה נב), כשלא במקרה כל המלכים במהלך ההיסטוריה של האנושות שיצגו את צד הטומאה וניסו לכבוש את העולם הציבו לעצמם כמטרת על לכבוש את עם ישראל, מאחר וידעו שזהו צעד מהותי והכרחי מבחינתם להשגת מטרתם המרושעת, וכשמחלישים ומדכאים את העם שמייצג את כוחות הקדושה בעולם קל יותר לכוחות הטומאה להביא את מטרותיהם ותכניותיהם הבזויות והשפלות לידי ביטוי. בלעם ידע שאם יצליח לכלות את עם ישראל בזאת יבוא הסוף לעולם כולו ומכאן ניתן לראות עד כמה גבוהה היתה שנאתו כלפי עמו הנבחר של ד', שהיה מוכן להקריב את חייו רק כדי לבטל את הקיום של עם שלם שחי בקדושה וטהרה. הם הוציאו אותו מדעתו.
מכאן ניתן להבין את סיבת התגלות אלוקים דוקא בבחינה הזאת ולא בשם אחר, שהרי אלוקים הוא זה שברא את העולם, וכעת מגמתו ורצונו של בלעם מסכנים את קיומו של עם ישראל ובכך למעשה את המשך הקיום של העולם כולו, מאחר וישראל והתורה הם שני גורמים שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם, ולכן חשבתי לומר בעה"י שבורא עולם נגלה אליו דוקא בשם אלוקים שברא את העולם והוא לא יתן לשום גורם ולאף אדם להעמיד אותו בסכנה. בנוסף לכך, בלעם הרשע הביא על עצמו את מידת הדין כפי ששם "אלוקים" מסמל כפועל יוצא של רצונותיו, תכניותיו ומעשיו המרושעים.
מכאן שעל כל אדם לגלות אחריות גדולה לחיים שלו ושל בני ביתו וכל קרוביו ולעשות בדק בית פנימי כדי לוודא שהם משתייכים לצד הנכון כפועל יוצא של מעשיהם, דיבוריהם ומחשבותיהם, ואל יתפלא אם ימצא בקרבו את שני הצדדים גם יחד. הסטרא אחרא תרה דוקא אחר מקומות של קדושה כדי לשאוב מהם את כוחותיה והרי עם ישראל מהוה את הגילוי הנשגב ביותר מצד הקדושה בכל הבריאה, שהרי נשמתם היא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת לכסא הכבוד, וזה מסביר את העובדה ששמם של יהודים רבים מיוחס להצלחות המפוארות ולהישגים המרשימים ביותר מחד ומאידך גם למעשים השפלים ולפשעים החמורים ביותר בכל תולדות האנושות, והדברים שעושים את כל ההבדל ביניהם הם: יראת השמים של האדם, רמת החשיבות שהוא מייחס למלחמה הפנימית היומיומית שמתחוללת בקרבו נגד יצרו הרע ומידת הצלחתו בכך מתוך הבנה שהוא צריך להפנות את כל כוחותיו לצד הקדושה שבו כדי שיוכל בעה"י לנצח את צד הטומאה ששוכן לצדו, כשעליו לזכור שהוא כלל לא לבד במערכה, מאחר ומי שעוזר לו הוא לא אחר מאשר מי שברא אותו יחד עם כל הבריאה שמתחלקת לצד הקדושה וצד הטומאה, ממ"ה, הקב"ה, ומכאן שהוא צריך להסיר כל דאגה מלבו ולהתמלא בשמחה, אמונה ובטחון, כאשר כל עוד הוא מגלה דעתו בנחישות שמעונין הוא לדבוק אך ורק בצד הקדושה, ד' יתברך ישמרהו, יעזרהו ויושיעהו לנצח במלחמה על כל קרבותיה ומערכותיה, שנאמר: "בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת קד.). שהרי המלחמה הזאת לא שייכת רק לו מאחר והיא חלק מהמלחמה הכוללת ש-ד' יתברך מנהל נגד הסטרא אחרא מאז בריאת העולם, כשכל אדם יכול להיות שותף בה ולתרום את כוחותיו לטובת הענין ע"י כך שישתדל ויצליח במלחמתו האישית נגד היצר הרע, לא יפנה את כוחותיו לצד הטומאה אלא רק לצד הקדושה, ינסה להתחזק ביראת שמים, יתקן את מידותיו, ישפר את מעשיו, יטייב את דיבורו ויטהר את מחשבותיו.
אפשר לראות שמעשהו של פינחס היוה תיקון מפואר למעשיהם של שמעון ולוי שאמנם פעלו מתוך רצון טוב אך היו נחפזים מדי, והוא בא והשלים את החוליה החסרה והמשמעותית של קבלת ה"אישור", כשצעד זה היוה גילוי דעת מובהק שכל מגמתו, רצונו ופעולתו היו לשם שמים, מתוך ציווי אלוקי ומכח התורה. פינחס בפעולתו הרויח את הערך המוסף של מצות עשה לשמוע ולהתבטל לדברי חכמים, שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, י), ובנוסף זכה לקיים גם מצות לא תעשה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (שם יז, יא). לא במקרה המילה "אישור" מורכבת מאותיות המילה "אושר", ואכן כשהאדם חי בידיעה שחייו אינם סותרים את האמת האלוקית אלא מיושרים אליה הוא זוכה לחיים מלאי סיפוק, אושר ושמחה אמיתיים, פנימיים וחיצוניים כמו ששום דבר אחר לא יכול לזכות אותו לכך.
במצבים רבים אנשים כלל לא חושבים על האפשרות והצורך בקבלת אישור למעשיהם, וכך לדוגמא פלונית מנהלת שיחות פרטיות במשך חמש דקות מהטלפון שבעבודה ומצלמת חמישה דפים במכונת הצילום במהלך כל יום על חשבון המעסיקים והיא נחשבת לגזלנית בזמן שחברתה נחשבת לצדיקה למרות שהיא מדברת במשך רבע שעה ומצלמת 20 דפים בכל יום, וגם כאן מה שעושה את כל ההבדל הוא האישור שהשניה קיבלה ממעסיקיה לכל פעולותיה בזמן שפלונית לא חשבה שיש כל צורך לבקש אישור כזה. אם ניכנס לראש של המעסיקים נוכל בקלות להבין את הרושם הנפלא שעושה עליהם עובד כזה שמבקש אישור לעשות דברים פרטיים בזמן העבודה ועל חשבונם, מאחר והמעסיקים יודעים שכל העובדים נצרכים מידי פעם להשתמש בכלים ובמכשירים ששייכים לחברה בצורה כזאת או אחרת בין אם באישור בין אם לאו, והם אומרים בלבם: "זה בדיוק העובד שתמיד חיפשתי, אחד כזה שלא ירמה אותי, שלא יגזול ממני, שלא יעלים ממני פרטים חשובים ויהיה גלוי איתי בכל דבר ועניין, אחד כזה שאפשר לסמוך עליו בלב שלם ולתת לו את המפתחות של העסק ללא כל ספק וחשש".
מיד לאחר מכן פרצה מגפה שהיותה עונש מופחת בצורה משמעותית ביחס לגזירה שהיתה מתוחה על עם ישראל כתוצאה ממעשי הזימה בהם הפילם בלק בעצת בלעם כמובא ב"חלק", וכל זאת בזכות מעשהו של פינחס, כמו שמעיד הפסוק: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" (במדבר כה, יא), ומדבריו של רש"י ניתן להבין דבר מדהים, שקנאתו, קצפו ונקמתו של פינחס היוו ביטוי מדויק לאלו של הקב"ה כלפי אותו מעשה מתועב, וכך מעשהו היה מיושר באופן מושלם עם הרצון האלוקי העליון, ורמז לכך ניתן לקבל מהניסים שהתרחשו במהלך אותו מעשה בהשגחה פרטית ועזרו לו ליישם את רצון ד' בצורה המיטבית כדאיתא במדרש תנחומא ובתרגום יונתו בן עוזיאל:
* זמרי וכזבי לא שמו לב לפינחס אחרת היו יכולים לפרוש ממעשה התועבה ואז אסור היה לו לפגוע בהם אך הם לא פרשו.
* הגיע מלאך שסתם את פיהם של זמרי וכזבי כדי שלא יצעקו, שזה היה עוזר להם להינצל.
* פינחס הצליח לדקור במכה אחת את זמרי וכזבי עם הרומח שלו בצמוד לאברי מינם כהוכחה לכולם שהיה זה מעשה של זנות והוא נהג כדת וכדין כלפיהם.
* שהרומח לא נשמט ממקום הנקב.
* המשקוף הזדקף והוגבה ממנו עד שפינחס יצא.
* פינחס נשא אותם בכל מחנה ישראל שאורכו היה שש פרסאות מלבלי להתעיף.
* פינחס הצליח להרים את שניהם ביחד על אף משקלם הרב עם זרוע ימינו לעיני כל קרוביו ולא יכלו להזיקו.
* עץ הרמח התחזק ולא נשבר על אף המשא הכבד.
* שנמשך הברזל בשיעור שניהם ולא נשלפו ממנו.
* הגיע מלאך שהפך את כזבי מתחת ואת זמרי מעל כדי שכל ישראל יראו את חרפתם.
* הם לא מתו מיד אלא גססו כל עוד היו ליד פינחס, שהרי יש איסור מן התורה לכהן להיטמא למת, לגעת בו או להיות בקרבתו (באותו אוהל, מעליהם או מתחתיהם), ככתוב: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כה, א), ולכן הקב"ה עשה עמו נס שכל עוד הוא מניף אותם עם הרומח שלו הם היו עדיין בחיים.
* שנקרש דמן ולא נפל.
* הגיע מלאך שהדף את בני שבט שמעון שרצו לפגוע בפינחס.
מדהים לראות כיצד דבריו של רבי אליעזר התרחשו בעקבות מעשהו של פינחס שעשה דין למטה לא רק כלפי זמרי וכזבי אלא למעשה ובאופן סמלי גם כלפי כל דרך החוטאים שהשתעבדו לעריות ועבודה זרה: "אם יש דין למטן אין דין למעלן. אם אין דין למטן יש דין למעלן. כיצד? אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה אין הדין נעשה מלמעלן. לפיכך אמר הקב"ה: 'שמרו את המשפט שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלן', שנאמר: 'ואלה המשפטים'. אמר הקב"ה: 'כל מה שאני עושה בדין אני עושה. שאילו הייתי מבקש פעם אחד לעבור את הדין לא היה העולם יכול לעמוד'. שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה באה לעולם, ברכה באה לעולם, רעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: 'וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב' (משלי כד, כה), על המוכיח ועל המתוכח".
המפגש עם מלאך המוות עשוי להבהיל את האדם אליו הוא מגיע מפאת המראה של דמותו שמלאה בעיניים, מה שמגדיל את עצמת הנס, שפיותיהם נשארו סגורים ולא הוציאו ולו הגה אע"פ שזמרי וכזבי הבינו לאן פניהם מועדות ברגע שראו את מלאך המוות ניגש אליהם.
כדי להוציא את תכניתו מהכח אל הפועל היה צריך פינחס לעבוד את אנשי שבט שמעון שהקיפו את אהלו של נשיאם ולצורך כך אמר להם שהוא רוצה להצטרף אליהם ולכן התירו לו להיכנס כשבפועל תכנן להרוג את זמרי ביחד עם כזבי, וזה ציור שמייצג בצורה נפלאה את העקרון של "לשנות מפני השלום". היש לך שלום גדול יותר שהנך יכול לעשות מהשלום בין הקב"ה לעמו הנבחר, עם ישראל, ולצורך כך לשנות ממטבע הלשון? ובנוסף לכך הזעזוע שמעשהו גרם לכל עם ישראל גרם לכל החוטאים להכיר באמת, לעזוב את החטא ולחזור בתשובה ולעלות חזרה על דרך המלך, ובכך שהרחיק אותם משתיים מבין שלוש העבירות החמורות ביותר עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", גילוי עריות ועבודה זרה, השכין שלום גם בין האדם לעצמו, ולכן זה לא מוגדר כלל כשקר מאחר והשכנת שלום מהוה מטרה עליונה, והשלום שהוא אחד משמות ד' חשוב ועליון יותר ביחס לאמת שמהוה את חותמו יתברך.
מיד לאחר המגפה משה רבינו ואלעזר בן אהרן הכהן קיימו מפקד עפ"י ציווי ד', "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות", כפי שמסביר רש"י. לא במקרה מופיע מפקד זה של משפחות ישראל לקראת כניסתם אל הארץ המובטחת בפרשת פינחס, כשאת הרשימה חותמים שמותיהם של נדב ואביהוא, שדרגתם היתה גדולה מזו של משה ואהרן אעפ"י שהיו נערים צעירים ומתו בעוון "אש זרה" שהקריבו לפני ד': [א] אישה לא נשאו, [ש] שתויי יין נכנסו אל הקודש, [ז] זרע ובנים לא היו להם, [ר] רחיצת ידיים ורגליים לא עשו בכניסתם אל הקודש, [ה] הורו הלכה בפני רבם, ורצו במותם של משה ואהרן מאחר וידעו שהם גדולים מהם ורצו לקדם ולהוביל את עם ישראל למקום רב ונשגב יותר תחת הנהגתם.
הדבר מהוה רמז לעובדה הידועה שנשמותיהם של נדב ואביהוא התעברו בתוך פינחס אחיינם כשהם היו שני דודיו, אחיהם של איתמר ואלעזר אביו, וניתן לראות את הדרך שעשו נשמותיהם הגבוהות שרצו להמשיך את תיקונן בעולם, דילגו דור אחד באילן היוחסין והתעברו באופן טבעי וישיר בבן של אחד האחים.
דבר מעניין נוסף הוא שבמעשהו של פינחס היה תיקון גם למעשיהם של נדב ואביהוא, שהרי לא יכול היה לעשות את המהלך הנפלא אילו היה שתוי יין (ש), טהרת הלב שהיתה לפינחס במעשהו מרמזת על כך שהקפיד על ענייני קדושה וטהרה ובתוך כך גם על רחיצת ידיים ורגליים (ר), בשונה מהם נשא פינחס אישה (א) וביחד הביאו ילדים לעולם (ז), כפי שנלמד מהפסוק: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יג), ולמרות שבמעשהו נחשב אף לו שהורה הלכה לפני רבו משה רע"ה (ה), לא התחייב במיתה מאחר וכל מקום שיש חילול ד' אין חולקין כבוד לרב.
ניתן לראות שמעשהו של פינחס היוה תיקון הן למעשיהם של שמעון ולוי והן של נדב ואביהוא, כשמסופי התיבות של ארבעתם מתקבלת המילה: "נביא", רמז לשכר האדיר לו זכה פינחס בזכות המקום הגבוה אליו הגיע במעשהו שהיה תמים, טהור וכולו למען שמו באהבה, והרי דרגת הנבואה היא הגבוהה ביותר שכל אדם יכול להגיע אליה בעוה"ז, וניתן אולי לומר שהרי לכל אדם יש את התפקידים והתיקונים שלשמם נשלח לעולם ובזכות זה שפינחס עשה את התפקיד והתיקון לשמם הגיעה נשמתו לעולם בהצלחה רבה, הוא הצליח לזכך ולטהר את עצמו בצורה כה נעלה שאיפשרה לו להעפיל לדרגה העליונה ביותר שילוד אישה מסוגל להגיע אליה, והעובדה שמגיעים לכך דוקא דרך סופי התיבות רומזת לכך שאת האמת המלאה שעומדת מאחורי אינספור המצבים שהתרחשו בעבר ויתרחשו בעתיד ניתן יהיה לגלות רק בסוף, כמו שמס"ת של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" (בראשית א, א) אמנם מתקבל "אמת" אך האותיות שם מבולבלות מאחר ומדובר עדיין בשלבים הראשוניים של תהליך הבריאה, לעומת "בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" כפי שמופיע בקידוש של ליל שבת, שם האמת כבר מופיעה במלוא הדרה ולפי הסדר הנכון ללא כל ספקות ובלבולים מאחר ומדובר כאן על יום שבת קודש שמסמל את העוה"ב שיגיע לאחר שתהליך הבריאה יסתיים, שהרי אנו נמצאים כעת לקראת סוף היום השישי לבריאה עם הפנים ליום השביעי, כשכל המציאות תתעלה, תתקדם הלאה לשלב הבא ותתאים את עצמה, ואם תשאלו מהו כרטיס הכניסה של כל יהודי לשם התשובה היא תורה ומצוות.
הרב פינטו אמר בנושא הזה שכשהמשיח יבוא הוא יקרב את הרחוקים וירחיק את הקרובים, כשהחלק הראשון מובן אך קשה להבין מה המשמעות של "להרחיק את הקרובים", אלא שהמשיח יקרב אלינו את ה"אמת" שאותיותיה רחוקות זו מזו ובמקביל ירחיק מאיתנו את ה"שקר" שאותיותיו קרובות זו לזו. עכ"ד.
(נשלח ע"י ברוך עינב)