ספירת העומר בזמן הזה
מרבית הראשונים סוברים שספירת העומר בזמן זה היא מדרבנן בלבד. וזאת מדוע? מפני שהתורה תלתה את מצות הספירה בהקרבת מנחת העומר בתחילתה ובהקרבת שתי הלחם בסופה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כ"ג, טו-טז). וכך כתב הר"ן בפסחים (כח ע"א באלפס), שהספירה מדאורייתא קשורה בהקרבת הקרבנות. חז"ל תיקנו ספירה שאינה קשורה לקרבן, אלא למניין שמנו בני ישראל מיציאת מצרים בציפייה למתן תורה, אך "ודאי דרך מדרש הוא, דעיקרא דמילתא זכר למקדש".
אמנם, הרמב"ם סבר אחרת: "מצוה זו – על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן" (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד). האם הרמב"ם דוחה את התלות הנ"ל? הר"ן (שם) הבין שכן, ושלדעתו אין קשר הלכתי בין הספירה לבין הקרבת מנחת העומר ושתי הלחם.
למעשה, הבנה זו ברמב"ם נתקלת בקשיים. הרמב"ם הביא את דיני ספירת העומר בהלכות תמידין ומוספין, מייד אחרי סיום הלכות מנחת העומר ומייד לפני הלכות שתי הלחם.
ואמנם, הגר"ח מבריסק הציע הבנה אחרת. לדעתו, אף הרמב"ם מודה שמצות הספירה יונקת ממצות מנחת העומר, אך לדעתו היא אינה תלויה בהקרבה בפועל אלא בקיומה של מצות ההקרבה. לדעת הרמב"ם, קדושת המקדש קיימת גם בזמן הזה (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ו), ולכן מצות ההקרבה קיימת גם כיום, למרות שאין באפשרותנו לקיימה, ועל כן היא גוררת בעקבותיה גם את חובת הספירה.
נציין לסיום את שיטתו הייחודית של רבנו ירוחם, שסבר (בניגוד לרמב"ם) שמצות ספירת העומר מורכבת משתי מצוות עצמאיות: ספירת השבועות וספירת הימים. ספירת השבועות מחוברת בפסוקים להקרבת מנחת העומר, ולכן תוקפה בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד. ספירת הימים, לעומתה, נאמרה בניסוח עצמאי, ועל כן תוקפה מדאורייתא גם בזמן הזה (חילוק הפוך מופיע בשפת אמת במנחות סו ע"א, ואכמ"ל).
(ר' שמואל שמעוני. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)