השבתת חמץ

במצווה ט' מונה ספר החינוך את מצות העשה להשבית את החמץ מחצות יום י"ד בניסן. ה"מנחת חינוך" עוסק בשאלת מפתח: האם זוהי מצווה 'חיובית' – לעשות מעשה ולהשבית את החמץ, או שמא המצווה היא 'שלילית' – שלא יהיה ברשותנו חמץ בשעה השישית.

נפקא-מינה משמעותית לחקירה זו היא שאלת זמנה של המצווה – חצות יום י"ד בניסן. האם חייבים לקיים את המצווה דווקא בשעה זו? אם מוקד המצווה נעוץ באי-מציאותו של החמץ בזמן זה, אזי ניתן לסלקו מן העולם גם קודם לכן; אך אם המצווה היא 'חיובית' – אזי זהו זמנה של המצווה, ובדיוק בזמן זה יש לקיים אותה. אמנם ברור שמי שהשבית את חמצו קודם לכן לא עבר על העשה, אך הוא גם לא קיים אותו.

ספר החינוך עצמו כותב שהמצווה חלה גם על אדם היוצא לדרך לפני י"ד בניסן, והוא חייב להשבית את חמצו לפני יציאתו לדרכו. ברור, אם כן, שלדעתו המצווה היא פאסיבית, ועיקרה באי-מציאות החמץ ברשות האדם.

ה"מנחת חינוך" תולה שאלה זו במחלוקת ראשונים. מדאורייתא, מצות ההשבתה מתקיימת באמצעות ביטול חמץ, ונחלקו הראשונים בשאלת גדרו של ביטול זה. רש"י מבאר שזהו ביטול בלב, ואילו התוס' סבורים שזהו הפקר. אחת מהראיות שמביאים התוס' נגד שיטת רש"י היא שזמנה של מצות תשביתו הוא מחצות היום, ובזמן זה החמץ כבר אסור, והשבתה שבלב לא תועיל דבר. ברור מכאן שהתוס' סבורים שמצות ההשבתה היא מצווה אקטיבית: אם זוהי מצווה פאסיבית, ניתן לבטל את החמץ בלב עוד מהבוקר, כך שבחצות יום י"ד הוא כבר יהיה מבוטל. ברור שהתוס' הבינו שזוהי מצווה אקטיבית, הדורשת השבתה בפועל אחרי חצות היום, ולכן הקשו על דברי רש"י שבשעה זו כבר אי-אפשר להשבית את החמץ בלב.

יתכן שמחלוקת זו עומדת בבסיסה של מחלוקת נוספת בין רש"י ותוס', בדבר גדר בדיקת חמץ. אם מדאורייתא די בביטול החמץ, מדוע תיקנו חז"ל לבדוק את החמץ? הר"ן הסביר בשם רש"י שהבדיקה היא חלק ממצות ההשבתה, ואילו התוס' הסבירו שזוהי גזירה מדרבנן שמטרתה למנוע מהאדם למצוא את החמץ בפסח ולאוכלו בטעות. אם מצות השבתת החמץ היא מצווה 'חיובית', וזמנה בחצות יום י"ד – מובן שבדיקת החמץ אינה יכולה להיות חלק מקיום המצווה, שהרי הבדיקה נעשית אור לארבעה-עשר. אולם אם המצווה היא 'שלילית' – אכן ייתכן שקיומה מתחיל עוד בערב י"ד בניסן, ומשעה שמגיע חצות יום י"ד והחמץ מבוטל – קיים האדם את המצווה.

(ר' עודד מיטלמן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)